ביקורת פנים

מעילות במקום העבודה – תנאים ורקע
לא פעם עולה השאלה מה מביא חברים באגודה שיתופית ועובדים בעסקים פרטיים וציבוריים, לשלוח את ידם ברכוש או בכספי האגודה/המעסיק ומה על המנהלים לעשות כדי להתמודד עם התופעה?  כדי לנסות ולצמצם את התופעה, אין ברירה אלא לנסות ולהבין אילו תנאים ורקע, עלולים להצמיח מועלים בסביבת מקום העבודה

מאת: אלחנן ורדי, חשב – בקורת פנים (2003) בע”מ
צילום באדיבות:
TheChanel

המציאות מלמדת על קיומו של מרחב אפור, שהוא המצע עליו, בדרך כלל, הולכת ומתפתחת מעילה. ישנן פעולות והתנהגויות מהסוג שלא כל הציבור מגנה אותן ולא בהכרח רואה בהן מעילה וכאלה שעוצמת הגינוי לגביהן פחותה. בארגונים רבים התנהגויות ומעשים כמפורט בהמשך, זוכים אפילו להבנה ולהצדקה.  הבעיה נעוצה אפוא, קודם כל, בנורמות החברתיות והתרבותיות, בכללים אתיים ובדוגמא האישית.

אך לפני הכול, מהי מעילה?
כבר במשנה, מוזכר “אשם מעילות” כמי שהיה מביא קורבן לכפר על המעילה (זבחים ה’) ואילו במקום אחר נכתב: “אינו מביא את מעילתו עד שתתוודע לו” (כריתות ה’ ב’). אם כן, מועל בימים ההם נחשב למי שביצע מעשה חמור, הנוגד את הנורמות.

כיום, לעומת זאת, מתייחס הביטוי “מעילה” לפשיעה בענייני ממון או רכוש ומתמקד בהעלמת כספים ושימוש בהם שלא ברשות בעליהם ו/או בהפרת אמון. נשאלת כמובן השאלה, האם מעילה פירושה רק גניבה ישירה של כסף או רכוש, או שאולי נדרשת הגדרה רחבה יותר? ובכן, בחברה הישראלית, שמקורותיה התרבותיים שונים ומגוונים, לא ניתן לצפות לתפיסת עולם אחידה ומוסכמת. מה שלא ראוי או אתי בעיני אדם אחד, סביר או לא נורא, בעיני אדם אחר.

ידועה אמירתו של מי שהיה שר האוצר של מדינת ישראל, לוי אשכול, שציטט את הפסוק “לא תחסום שור בדישו” (דברים כ”ה 4), בהתייחסו לתלונה אודות התנהלות כספית לא נאותה שהונחה על שולחנו.

סביבת עבודה שבה הכללים, הנהלים והנורמות אינם מפורשים, אין בה קוד אתי וחסרה בה דוגמא אישית של גורמי הניהול, מותירה מרחב תמרון גדול לפרשנות של הפרט לגבי האסור והמותר.

הנה מספר דוגמאות המצביעות על תהליך הידרדרות, מ”סתם” הפרות משמעת ועד להזנחה והפקרות: הפסקות אוכל המתארכות הרבה מעבר לזמן הסביר/החוקי; יציאה “לסידורים” במהלך שעות העבודה; ביצוע עבודה במקום ב’ בעוד ששעות העבודה נרשמות ומשולמות במקום א’; קבלת מתנות מספקים ועוד. במונחים התרבותיים המקובלים בישראל, התנהגויות כגון אלו אינן בהכרח מוגדרות כמעילה,  גם אם יש מי  שסבורים שהתנהגויות אלו אינן ראויות.

הפלטפורמה המתוארת לעיל, מהווה את המצע שעליו עלולה להתפתח מעילה של ממש. כל שחסר מכאן ואילך הם רק ההזדמנות, הצורך וההצדקה.

על ההשלכות של התעלמות מהתנהלות לא נורמטיבית ולא חוקית, ניתן ללמוד מתחום התעבורה. המשטרה כמעט שאינה אוכפת עבירות של אי-איתות בכבישים, למרות שמבחינת החוק איתות הינו “שפת כביש” מחייבת.  מי שאינו מאותת, ובכלל זה שוטרים רבים, מעביר לנהגים האחרים את האחריות לפרש את כוונותיו ומעודד את ההפקרות בכבישים, אך על פי התנהגות המשטרה, העדר איתות נתפס כנושא טכני בלבד, שאינו מצדיק השקעה. מעין “עיסוק בקטנות”. המסר שמעבירה בכך המשטרה לציבור הוא שאכיפת “שפת הכביש” אינה חשובה דיה וכך מחמיצה המשטרה את ההזדמנות לחנך את ציבור הנהגים להתנהגות נכונה בכביש ומזמינה במו ידיה עבירות חמורות יותר. המסקנה היא שהעדר אכיפה – מזמין ניצול לרעה.

כל מערכת מייצרת הזדמנויות למעול, אך לדוגמא האישית, לחינוך, לערכים, לנהלים ולתרבות האירגונית, יש השפעה על נכונותו של הפרט לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו. לכן, באחריות המנהלים להתייחס לנושאים הללו כאל חלק מתפקידם ומאחריותם.

אמנם רוב האנשים לא ינצלו את ההזדמנות ויהיו אף כאלה שיתריעו כלפי הממונים על קיומה, אך לא פעם ימצא גם מי שינצל אותה וזאת למרות הפחד להיתפס. מה שמדרבן את המועל בפוטנציה הוא לא פעם הצורך המועצם, ע”י ההצדקה שהמועל מוצא לעצמו, דבר שמחזיר אותנו לגופי הניהול ולמנהלים בארגון, כמי שאחראים ליצירת שפה אירגונית ברורה ועקבית, האמורה לקבל ביטוי בצורה של נהלים וסדרי עבודה כתובים, כללי אתיקה וכמובן מתן דוגמא אישית ואכיפה.

בפעם הבאה נדון בכלים ובאמצעים העומדים לרשות גורמי הניהול כדי לממש את אחריותם בתחום צימצום המוטיבציה למעול ומניעת מעילות.

לפרטים נוספים לחצו כאן>>

Call Now Buttonלשאלות חייג