בית האמנים מציג

מתי גרינברג: הסתחפויות
מאת: אוצר התערוכה, חגי שגב

ארבעים שנה ויותר חלפו מאז יצא מתי גרינברג למסעו בעולם האמנות והיצירה של ניו יורק ולונדון, שם עבד לאורך מרבית חיי היצירה שלו. לפני כחמש שנים חזר להתגורר בארץ ולעבוד בסטודיו מרווח בבת ים ולאחרונה (אוקטובר 2012) הציג את עבודותיו לראשונה בבית האמנים בתל אביב.

יצירותיו של גרינברג עוסקות בספיגת העולם, ספיגת המראות, הצורות והתחושות שעולות מתוך ההתנסות האישית על פני האדמה ומתחת לפני המים כצוללן נלהב. צורת ההתנסות הזו מיוחדת ומושכת את העין במספר רב של רבדים ו”הסתחפויות”, השם שבחר לסדרת העבודות המוצגות. עבודות אלה, שנוצרו החל משנות השמונים ועד היום, מרחיבות את התפישה המקובלת של עבודות על נייר.

מראה כללי עם האמן יאיר גרבוז

ניתן למצוא הקבלה בין חקר המסתורין של עולם המים או העולם מתחת לפני האדמה לבין המורכבות והמסתורין שמעוררות עבודות ההסתחפות הללו. לרוב, מציירים או רושמים על פני הנייר, לעיתים גוזרים וחותכים את הניירות כדי ליצור צורות מצורות שונות, בדו או בתלת-ממד במה שמכונה מגזרות נייר. גרינברג לעומת זאת, חוקר את המימד הנסתר והפנימי של הנייר, הוא חופר למעמקיו הדקים-דקיקים של הדף השטוח ומגלה בו את השכבות הנסתרות בדרך כלל מעיני הצופה.

גיליונות הנייר העבים והמיוחדים שבהם משתמש גרינברג, נפצעים בשעת העבודה עליהם באמצעות מברשות פלדה החורטות בתוך השכבות המרכיבות את הנייר. הגריעה והחפירה במצע השטוח חושפת את הממד הלא-נודע של הנייר, ממד המוכר לרוב רק ליוצרי הנייר עצמם ולאמנים המשתמשים בנייר כמדיום ולא רק כמצע. שיטת העבודה והגריעה הזו מאפשרת להתוודע למימד הלא-מוכר הזה, שפגיעותו מזמינה שינוי בתחושת זליגת הצבע אל הפנים והקרביים של הנייר. פגיעה זו בחוזק הנייר מאפשרת לצבע, כאשר הוא מיושם על הנייר, לחדור בצורות מרהיבות אל תוכו, להיספג ולהשאיר חותם מיוחד ונדיר, ספוג ועמוק.

חוט השני

חוויית הזליגות והחדירות הבו-זמניות מדגימה את התהליכיות של עבודות האמן. תהליכיות זו היא חקירה של משך זמן היצירה ומשך זמן הצפייה בה. לצד הדיון בחומר ובצורה האמורפית של ההסתחפיות נוצרת כאן התמודדות והפנייה של תשומת הלב לממד הזמן, לצורך בחדירה למעמקי הנייר כמו גם לאפשרות לחדור, שלב אחר שלב, אל עומק העבודה תוך גילוי של דף אחר דף, מישור אחר מישור של לבן ושל צבע.

העבודה ‘מעברים’, הראשונה בסדרת ההסתחפויות, נוצרה כבר ב-1981. בתוך תשעה מלבני פרספקס נשמרים מכלולי נייר, שכל אחד מהם מורכב משכבות על גבי שכבות של גליונות לחוצים ומקומרים. ניירות אלה מייצגים מעברים או חלחולים של צורות ושל צבעים אל מתחת לפני השטח. הם מעבירים ממערך אחד למערך השכן לו את המתווה הטופוגרפי ואת המסר הצבעוני. כמו בשרטוטי מפות גיאוגרפיות המציינות את השכבות הטופוגרפיות של פני הקרקע, יוצר גרינברג שוליים עולים ויורדים, משתנים בצורותיהם ובעיקוליהם.

מקור השראה נוסף לצורת העיצוב השכבתי של הניירות אלה על גבי אלה הוא עולם הספרים ויצירתם, שבו מוצא גרינברג עניין רב. גרינברג עוסק בחקר הנייר והספר הן בצורת הערמה של עמוד על גבי עמוד והן בגיבושם של מכלולי נייר שלמים. לאורך השנים הוא יצר למעלה מעשרים ספרי אמן ייחודיים על פי טקסטים ומקורות יהודיים ושירים, ביניהם ציורים והדפסים של שירה מאת נתן זך, יהודה עמיחי ואחרים לצד ספרי אמן של מגילת אסתר וטקסטים יהודיים נוספים.

צורת האיגוד של הניירות אלה-על-גבי-אלה ממחישה את הריבודיות של ההסתחפות בטבע, החדירה אל מתחת לפני הקליפה העליונה, העמקה באופן הדרגתי אל מתחת לפני השטח הגלוי. גרינברג מצליח באופן העיצוב שהוא יוצר לתאר את המציאות, אך בה בעת להעביר אותה, לא בתיאור של אחד-לאחד, אלא ביצירה של מטאפורה אסתטית המאפשרת לצידה יצירה של חוויה רגשית, אלמנט כה מהותי ביצירה האמנותית באשר היא.

מתוך שקיעה לוהטת עג’מי

צמד עבודות נוסף שמאפשר להבין באמצעותו את היצירה האמנותית הזו מכונה ‘אופק’ או ‘שקיעה בים’ (2006). הצורות המופשטות עשויות בקלות להידמות למראה שקיעת השמש באופק המים. המפגש בין הצורות הספוגיות המעוצבות בעיגול הנכנס או שוקע בתוך המישור האופקי כצורת גלי הים יוצר התקה ושבירה של צורות נפגשות, וישנה הסטה של החלק העליון של עיגול מזה שמתחתיו. אך הצופה מוזמן גם להתבונן במה שקורה בתוך הצורות עצמן. שם מתגלים המעמקים, החורים השחורים של המציאות המדומיינת. הצורות הגדולות מורכבות למעשה מחורים שחורים רבים שמעניקים תחושה של עומק ואין סופיות, לא רק לשמש השוקעת בים אלה גם לרגשות שהצבעים והחללים מעוררים.

גרינברג מסוקרן מחקר רגעי הזמן המתפוגגים ונעלמים. עבודות אלה מתארות תהליכים של הסתחפות או בלייה, אבל במקביל הן גם מאפשרות לבחון את רגעי הקסם המורכבים משברירי שניות, שבהן חל שינוי בחומר ובצורה שהוא לובש. השחזור הסדרתי שחוזר ומופיע ברבות מעבודותיו הוא למעשה נסיון לעצור בזמן את תהליכי ההשתנות. כל צורה וכל שכבה שהוא יוצר משחזרת רגע אחד, אולי שבריר שנייה, שבשום דרך אחרת אין אפשרות להקפיא אותה.

כך, מעבר להתייחסות לתהליכי ההשתנות והבלייה, בוחן גרינברג את היכולת של הצופה להתוודע לשינויים המזעריים הניכרים בצורת שהוא יוצר. דימוי כתמי הרורשך, שמזכירים חלק מן הצורות, הוא חשוב ומשמעותי בהקשר זה. הכיתמיות האקראית לכאורה, שכל צופה מוצא בה מתוך הרהורי ליבו, חשובה לחוויה האמנותית והרגשית שמתעוררת מתוך הצפייה. זו חוויה שמחייבת את הצופה לריכוז מירבי, כדי לזהות ולהבין את שעיניו רואות. תהליך הזיהוי וההבנה בעבודות הללו מחייב משך זמן ארוך יחסית, שכן עיצוב הדימויים והצורות אינו ברור ומובהק במבט ראשון. החדשנות בצורות הנוצרות נובעת מחקר הצורות הבסיסיות בטבע ולא רק הצורות החיצוניות שאותן העין רואה באופן גלוי.

מתי ובני אפרת

חלק מן העבודות נדמות למבט מיקרוסקופי החודר את תוככי החומר ומפרק אותו למרכיבים מזעריים ביותר, תוך הגדלתם למימדים עצומים, המבנים הספוגיים למראה שמהווים מרכיב מרכזי בעבודות מן הסדרה, דוגמת ‘אדומה’ או ‘מורכבות בשחור, כחול ואדום’. אלה הם מרכיבים שסופגים לתוכם את הצבע, אך סופגים גם את היקום כולו ומכילים את כל מרכיביו בתחושה העוטפת שהם מעניקים לצופה. התחושה העולה מתוך הצורות המעגליות או האובאליות ההדרגתיות היא של ירידה וחדירה אל מהות הצורה, העמקה שבאה והולכת מדרגה אחר מדרגה, רמה אחר רמה אל תוככי החומר.

הצורות שיוצר גרינברג הן כמו חללים ונקבים, השואבים את עין הצופה אל מתחת לפני הקרקע או מתחת לפני הים. הקושי להגדיר נובע מהפתיחות שהצורות שמעצב גרינברג מאפשרת. למעשה, הוא מציע הצעה פתוחת-קצוות (open ended) לבחון את היקום שסביב, מתוך ראייה נקודתית, הפותחת אפשריות נוספות. ניתן אולי להשוות חלק מן הצורות שנוצרות לצורות האמורפיות של ז’אן ארפ, שגם בעבודותיו משנות החמישים והששים של המאה העשרים יש חקר של המהות הצורנית של מעין אורגניזמים לא מוגדרים. היחסים בין הצורות האמורפיות מאפשרות לחקור את היסודות הצורניים של אלמנטים המרחפים בחלל וככאלה מציעים לצופה בהם תחושה של ידע המתבסס על תחושות ורגשות יותר מאשר על הגדרות מדעיות.

בית האמנים, תל אביב, אוקטובר 2012

Call Now Buttonלשאלות חייג