היום אני פשוט מאי

בתחום הפרעות האכילה, מתברר שבולימיה שכיחה יותר מאנורקסיה. הסיפור של מאי, הסובלת מבולימיה ומטופלת על ידי מיכל מישל גבאי, הוא סיפור הצלחה של נערה צעירה, שמצליחה לגייס כוחות ועם הרבה עזרה מהמטפלת שלה מיכל, צועדת לעבר חיים עצמאיים ואכילה מאוזנת

A white plate with a bun, a yellow tape measure and Cutlery on white background,healthy lifestyle, nutrition

אנורקסיה ובולימיה הן שתי הפרעות האכילה המרכזיות המוכרות לנו, אך מתברר שדווקא בולימיה שכיחה יותר מאנורקסיה.

בעוד % 0.5-1.0 מהאוכלוסייה סובלים מאנורקסיה, כ- 2-3% סובלים מבולימיה. הסובלות מבולימיה, גם אם הן בעלות משקל תקין, שופטות לחומרה את מבנה הגוף שלהן ובעיקר את משקלן. העיסוק האובססיבי הזה משתלט פעמים רבות על החשיבה ופוגע באופן מהותי ביכולת הריכוז ובתפקוד. התקפי הזלילה הבלתי נשלטים כוללים כמויות אוכל בלתי ניתנות לשליטה. למשל, חיסול של עוגה שלמה, סיר של פסטה ואפילו מזון קפוא מהפריזר בזמן קצר, ללא הפסקה, עד שמגיעה תחושת מלאות כואבת. אז מגיע הצורך ב”היטהרות וניקוי” על מנת להיפטר מהאוכל העודף שנכנס לגוף ומגיעות הקאות מתוכננות או שימוש במשלשלים או חוקנים כדי להשתחרר מהמזון. פעמים רבות, מי שסבלה מאנורקסיה מגיעה לבולימיה כיוון שאחרי שרזתה מאד וקיבלה מחמאות, היא מפחדת לעלות שוב במשקל ולכן, גם אם משקלה תקין, היא מקיאה בצורה יזומה את כל מה שאכלה.
הסיפור של מאי בת 22, מטופלת של מיכל מישל גבאי,
המטפלת בהפרעות אכילה בשיטות NLP ואקסס בארס (ואנורקטית לשעבר), הוא סיפור הצלחה של נערה שמצליחה להתמודד ולצאת בהדרגה מהבולימיה.
בגיל 15 סבלה מאי מאנורקסיה: “
אף פעם לא הייתי שמנה אבל רציתי להיות יותר רזה, כי בכיתה שלי היו בנות ממש רזות וקינאתי בהן. התחלתי דיאטות והגעתי לדיאטה קיצונית של 500 קלוריות ביום… בחצי שנה בלבד ירדתי מ-58 קילו ל-38 קילו, הרבה יותר ממה שתכננתי, אבל פחדתי לחזור לאכול כי לא רציתי לעלות שוב”.
בגלל האנורקסיה, מאי אושפזה במחלקה להפרעות אכילה בבית חולים (אסף הרופא) ולאט לאט הצליחה לחזור למשקל תקין לגילה. עד גיל 18 החזיקה מעמד ואז הגיע הגיוס לצבא, טריגר משמעותי לבנות במצבה: “שובצתי לתפקיד טכנאית מטוסים בבסיס חיל האוויר ושנאתי את זה, התדרדרתי לדיכאון ולמחשבות אובדניות וכל מה שרציתי היה להשתחרר. הפסקתי לאכול, נגעתי במזון אולי פעם ביומיים, נכנסתי ללופ ואז גם הגיעו התקפי אכילה קשים ואחריהם הקאות יזומות. בגיל 19 שוחררתי מהצבא וחזרתי לבית הוריי, שלא ידעו להכיל אותי ומתחו עליי ביקורת בלי הפסקה. המצב שלי היה ממש חמור: או שלא אכלתי בכלל או שאכלתי המון והקאתי הכול. הרגשתי שאני לא טובה בכלום, והדבר היחיד שמעניין אותי זה לאכול ולהקיא / לא לאכול בכלל ושוב לאכול ולהקיא”.
אחרי שנה קשה במיוחד, מאי הצליחה להתרומם, התחילה לעבוד כסייעת בגן ילדים בתל אביב, ובגן החלה לאכול ארוחת צהריים מלאה. התקפי הבולימיה וההקאות הופיעו שוב כשחזרה הביתה אחרי העבודה. לפני מספר חודשים, בעקבות שיטוט מקרי באינטרנט, נתקלה מאי באתר של המטפלת מיכל מישל גבאי, בו היא מסבירה כיצד אפשר להחלים מאנורקסיה ובולימיה, והרגישה שעלתה על משהו אחר, שונה מהטיפולים האחרים שעברה: “עם מיכל המדהימה, יצאתי לדרך חדשה. בגלל שהיא עברה אנורקסיה, היא לא שופטת אותי, היא מבינה בדיוק מה אני מרגישה. אנחנו נפגשות פעם בשבוע, ובזכותה, החיים שלי היום, בגיל 22, הרבה יותר טובים. היום אני פשוט מאי, לא מאי הבולימית”…

מיכל הייתה זו שהמליצה למאי לעזוב את בית ההורים החונק, ומאי שכרה דירה עם שותפות בתל אביב. היא מצליחה להתמיד בעבודתה בגן, שממלאת אותה סיפוק רב, מצליחה לעמוד בתשלומי שכר הדירה, קונה ומכינה לעצמה אוכל ומקיאה הרבה פחות. החלום שלה, היא אומרת, הוא להפוך יום אחד למטפלת בהפרעות אכילה, כמו מיכל…

מיכל מישל גבאי: “מאי הגיעה אליי אחרי שטופלה בבית חולים באנורקסיה, הרגישה כישלון, לא האמינה בעצמה בכלל ובקושי תפקדה. אני מכירה לא מעט אנורקטיות שהופכות לבולימיות כי הטיפול בהן אינו מתמקד מספיק בפן הרגשי ובחיבור לאוכל. דואגים רק להעלות אותן במשקל אבל לא מטפלים בשורש הנפשי של הבעיה. נוסף לכך, נערה שצמצמה מאד באכילה, ומגיעה, בעקבות התקפי אכילה לא נשלטים, מתת-משקל לעודף משקל, מרגישה עוד יותר תחושות של אשמה וכישלון ונמצאת במצוקה מאד קשה, וכל זאת על רקע של הערכה עצמית נמוכה ונטייה לפרפקציוניזם, המאפיינות בנות רבות הסובלות מבולימיה.

המטרה שלי בטיפול היא להחזיר לסובלות מבולימיה את השליטה והאחריות שלהן על חייהן, ובמקביל, אני מדריכה את ההורים בשיחות טלפון כיצד לנהוג עם הבנות. שלבי הטיפול מתמקדים בשחרור שליטה – לקיחת אחריות – להסיר את תחושת הכישלון– להגיע להבנה מי אני בעולם הזה ומה המשמעות שלי כאן – איך לשמור שהאוכל לא יהיה טריגר וכיצד לשמור על משקל תקין.
שמירה על משקל תקין מעידה על איזון רגשי, ומאי בהחלט הצליחה לעבור ממצב של כישלון להצלחה; היא לוקחת על עצמה תפקידים, חזרה לחיי חברה ויודעת לדבר על הרגשות שלה ולהבין מה גורם לה להקיא, למרות שההקאות פחתו מאד. צריך לומר שחשוב להיגמל מההקאות וזהו חלק משמעותי בתהליך הטיפול, אך תמיד יישאר סוג של הפרעה ברמה של 20% שאני מלמדת איך לחיות אתה. ההישג הוא להצליח לקחת אחריות על 80% הנותרים ולייצר משמעות לחיים.
עבור הבנות זהו מכלול ה-100 אחוזים שלהן לחיים – להבין שהן לא מושלמות אך שלמות, מסוגלות להתמודד וליהנות מאוכל בלי פחד, ולפנות מקום ליצירה של חיים בעלי משמעות”.

מיכל מישל גבאי (43) התבגרה אל תוך האנורקסיה והשנאה העצמית. לאחר שנים של סבל היא החלימה, וכיום מטפלת ומרצה בתחום. מיכל חיה בתל אביב ואימא לילד בן שמונה. היא בוגרת לימודי רפואה אלטרנטיבית רב-תחומית במכללת רידמן, לימודי אימון אישי בבית הספר של ירון זעפרן, ומטפלת בשיטות NLP ואקסס בארס. ב-2015 יצא ספרה “חדרים של אהבה”, על נשים בזנות הסובלות מהפרעות אכילה. בעקבות הספר החלה בסדרת הרצאות ברחבי הארץ, בהן היא מספרת על ניסיונה האישי בהתמודדות עם הפרעות אכילה.

Call Now Buttonלשאלות חייג