“ואת האדם שכחו” / מיכל סנונית

אני עוקבת בחרדה ובייאוש – את התקווה איבדתי מזמן –  אחר המתרחש בינינו לבין שכנינו. ואל נא תטעו, זוהי אינה רשימה שעוסקת בפוליטיקה. זוהי רשימה שמנסה לתהות מה קרה לנו, שהורינו והורי הורינו הקימו את המדינה, את מדינת ישראל,  בהתלהבות אין קץ, בתקווה ובאמונה באדם באשר הוא אדם. ואילו אנו, שאמורים היינו להיות ממשיכי דרכם, בוראים לעצמנו “מוסר” חדש. אם ניתן בכלל להשתמש במלה זו בהקשר לכיבוש ושליטה בעם אחר.

מדי יום ביומו נפקחות עיני לבוקר חדש, תרות כה וכה, מחפשות בשורה. ואילו “תג מחיר”, עקירת עצי זית, שריפת בתים, כתובות נאצה, מקבלים את פני מחד. ומאידך: גדרות מנופצות, מארבים, רצח, שנאה שהולכת ותופחת אצל הצד השני. דרישת ההכרה במדינה יהודית כשהכל וכולם מכירים בכך שזוהי מדינת העם היהודי? ו”חוק הלאום” המשמיט את המילה שוויון? לשרטוט גבולות – “עדיין לא הגיע הזמן” אך “לכל זמן ועת לכל חפץ”  להפשרת אדמות לבנייה, גזילת אדמות מנימוקי בטחון, ותרגילים קואליציוניים אחוזי חלומות הזויים שככל שיארך הזמן העם היושב לצדנו יימוג והיה כלא היה…

דור חדש ועוד דור קמו מאז מלחמת 67 של המאה שעברה. דור שאינו מכיר מציאות אחרת. מציאות של מטענים, חבלות ודקירות, מול מעצרים, השפלות, חיפושים בכליהן של נשים על סף לידה, של חיילים חמושים. מי זוכר שהיה פעם אחרת? עיצרו וחישבו לרגע איזה פצע איום נפער ונותר בלבות החיילים שלנו שעליהם מוטלת המלאכה הנוראה והבזויה הזאת? אני צופה מדי ערב בחדשות ושואלת את עצמי: אלוהים, האם על כך חלמו ולזאת התכוונו הוגי המדינה ומקימיה? האם לשם  כך קמה מדינת ישראל?  האם לשם כך השאירו הורי, בני משפחות אמידות בארצות מוצאם, והורי כולנו, הכל מאחוריהם ועלו ארצה לייבש ביצות (לא כמליצה), לתקוע יתד ועוד יתד, לעבוד, להזיע, להילחם עד מוות על אדמתה?

חכם היה אבו-מאזן באומרו: אם אינכם רוצים שתי מדינות לשני עמים, קחו ותנהלו בעצמכם את השטחים. עליכם האחריות על הכלכלה, החינוך, הביטחון, קחו הכל. האם לזאת אנו שואפים? למדינה שהעם היהודי יילך ויאבד בה את ידיו ואת רגליו?  וכך יחיו להם הכובשים והנכבשים, מיליוני יהודים ומיליוני ערבים בשטחים כבושים או משוחררים (מחק את המיותר לפי טעמך),יתערבבו אלה באלה עד  שמחר-מחרתיים אין לדעת עוד מי ייבחר לראש ממשלת מדינת היהודים, וכל שאר ההשלכות ההיסטוריות שתחבורנה למצב החדש.

זו לא רשימה על פוליטיקה. זוהי רשימה על אהבה. על דאגה. ובעיקר על חיים שפויים. על חלוקת חבל ארץ בין שני עמים, חיים בפשרה, הפשרת השנאה. איך ניצחון 1967הפך לאסון? כמה זמן עוד נצליח לסחוב תהליך שעלול חו”ח להפוך אותנו למדינת אפרטהייד (אני לא חוששת לנקוב במלה זו ).

צ’כוב, סופר ומחזאי בן המאה ה-19, בחר לסיים את מחזהו “גן הדובדבנים” במילים: “ואת האדם שכחו”. משפט שכולו ייאוש, תוכחה, תחושת כישלון, משפט שיש בו הכל – חוץ מתקווה.

זוהי רשימה על אנושיות, לא על פוליטיקה. על האדם הנשכח משני צדי המתרס.

ואסיים בשיר שפרסמתי לפני שנים אחדות, בספר ששמו “ללחוש אהבה” (אהבה למקום, אהבה לארץ):

שרביטי המוכתם

שַׁרְבִיטִי נוֹלַד לִהְיוֹת לִי מַקֵּל לַעֲבוֹר אֶת הָאָרֶץ.

שַׁרְבִיטִי נוֹעַד לִרְשׁוֹם אֶת תָּוֵוי גּוּפָה עַל חוֹלוֹת הַיָּם.

לְפַזֵּר שֵׂעֲרָהּ עַל רֹאשָׁם שֶׁל עוֹבְרִים וְשָׁבִים

לְפָשֵׂק אֶת שְׂפָתֶיהָ, לִמְצוֹץ לְשׁוֹנָהּ

מֵרוֹב אָהֲבָה.

 

וּמָה יָצָא?

בָּא לַהַלֵּל וְנִמְצָא מַקֵּל חוֹבֵל

מְקַלֵּל וְהוֹלֵל, מִתְגּוֹלֵל בְּעוֹבְרוֹ אֶת הָאָרֶץ,

אֶת פָּנֶיהָ צִיֵּיר בְּדָם

שַׁרְבִיטִי הַמֻּכְתָּם.

 

לעמוד הפייסבוק של מיכל סנונית

Call Now Buttonלשאלות חייג