זה הבית

ד”ר רחלי עינב, בני נעם ואני, יצאנו למסע מיוחד במינו בברזיל, שם הייתה לנו הזדמנות להצצה נדירה אל חיי התושבים בשכונות העוני הצפופות של ריו דה ז’נירו, הפאבלות. כשני מיליון איש חיים בהן, מאות אלפי אנשים בכל שכונה, וזה הבית שהם שמחים לחזור אליו בסוף יום עבודה. למרות העוני והצמצום, ניכר בתושבים שלא היו עוזבים את המקום שהם כה אוהבים וגאים בו

מאת: אדריכל ומתכנן ערים צבי דונסקי, וד”ר רחלי עינב, מתכננת סביבתית

הפאבלות של ריו דה ז’נירו אינן שכונות עוני, ‘סלמס’ או כל מונח אחר הבא לתרגם את המילה “פאבלה”, ולהלביש עליה תדמית מסוימת. הן קיימות במרבית הערים הגדולות של ברזיל, ומקורן בהגירה פנימית במדינה של עבדים, חקלאים ובני מעמד נמוך שחיפשו להיטיב עם חייהם והיגרו לעיר הגדולה, רק על מנת לגלות שהם אינם רצויים שם, בין השאר, בגלל חוסר יכולת לקלוט ולהכיל אותם.

הבנייה בפאבלות, שעיקרה כמובן מגורים, אינה חוקית ברובה, אינה כפופה לתקנים הנדסיים, והיא פועל יוצא של צרכים קיומיים מינימליים של התושבים  ושל משאביהם הכספיים המצומצמים (לא כולל את משפחות הפשע…). זוהי בנייה אורגנית, שהתפתחה במשך עשרות שנים, אבן על אבן, בולטת  בהעדר רגולריות גיאומטרית, יוצרת סמטאות צרות ביותר, תלולות עד אימה, מפותלות ועוצמתיות. הדירות קטנות וצפופות, אך בניגוד לדעה הרווחת, אלו אינן שכונות אוהלים או פחונים, אלא מבני אבן ובטון, בשילוב מילואות של לבנים אדומות שרופות.

במרחב זה, קיים גבול מאד ברור בין הציבורי לפרטי. הגבול מוגדר על ידי חומות בנויות, גדרות ברזל ושערים. משני עבריו, שני עולמות: המעברים הציבוריים מלוכלכים, קיימת בהם הזנחה כמו גם זרימה חופשית של מי נגר. החלק הפרטי, שהוא מעין “מבואה” שבין הגדר לבין דלת הכניסה לבית, מבואה חשופה בדרך כלל, מאופיין בניקיון, לעיתים בנגיעה רכה של כיסא או צמחייה, אך בסך הכול – מהווה המשך חזותי של המרחב הציבורי.

הדירות צפופות והסמטאות צרות ביותר ואינן עומדות כאמור בשום תקן מקובל. חוטי חשמל מרובים, מפותלים ומאולתרים ממסגרים את הנוף הבנוי, והצינורות דולפים. הסדר והארגון החברתי הם פרי יצירתן של שלוש משפחות הפשע וסוחרי הסמים המשויכים אליהן, אך, החיים יפים, ובעיקר – ברורים…

 

צורת ארגון החיים שונה מהמקובל: התושבים לא משלמים מיסים כלשהם – לא ארנונה ולא מים, הנשאבים למכלי ענק על הגגות. הם גונבים חשמל וגונבים קווי טלפון על ידי התחברות פירטית. לעומת זאת, הם בהחלט משלמים עבור אינטרנט ושרותי לוויין. בהיעדר כתובות פרטיות, הדואר שמגיע, מחולק לתיבות דואר שיתופיות המותקנות על קירות חוץ, ומשויכות למשל לכתובת “בית המרקחת”. מי שמחכה לדואר עובר על חבילת המכתבים ובודק אם אחד הגיע אליו. שיטת האמון עובדת. נשמר כלל הפרטיות המוחלטת במרחב שלרשויות הממלכתיות אין שום גישה אליו. מקום להיעלם בו אם מישהו צריך…
סיפורה של הפאבלה במספרים הוא כזה: בג’אוואיה 200 אלף תושבים, ארבעה בתי ספר, שלושה בנקים, שני בתי חולים ועירייה אחת, לא שימושית, שלא פונים אליה בשום בעיה…

בעיות נפתרות מול אחת משלוש משפחות הברונים, שהם האמונים על המשמעת הפנימית, הקודים והתקנות והסדר החברתי. החברה מכתיבה קודי התנהגות קשוחים, ויש עונשים הקבועים בחוקי הפאבלה לעבירות המבוצעות בתחומן. מותר לשדוד ולפשוע מחוץ לפאבלה, אבל בשום אופן לא בתוכה. אישה שסרחה לכיוון כלשהו, מגלחים את ראשה. גבר שסטה מנוהג חברתי, מקבל מסאז’ מאד מסוים… אנסים, ובמיוחד אנסי ילדות צעירות, ייענשו בחומרה רבה, על פי פרוטוקול ברור של כללי התנהגות ועונשים. אסור להכות נשים. מי שמעז להכות את אשתו, יולקה, או שיתאפשר לו להתמודד עם גבר חזק אחר.

לא ראינו הומלסים ברחובות ולא מקבצי נדבות. התושבים מסתובבים ברחבי השכונה בלבוש נורמטיבי, פוקדים חנויות לסוגיהן, בהן חנויות לחומרי בנייה, לחלקי אופנועים וכמובן מכולות וחנויות בגדים. יש מספרות לנשים ולגברים, בתי הקפה מלאים, הבירה המקומית מוגשת קרה מאד, וכן – לכולם יש טלפונים סלולריים. מטרים ספורים מפרידים בין השכונה לבין משכנות עושר סמוכים, עימם קיים שיתוף פעולה של הדדיות: תושבי ג’אוואיה עובדים אצל שכניהם, ועל כן לא שודדים אותם…

אנו הזדעזענו למראה תנאי החיים האלו. אך מי שנולד שם וחי שם, חש שייכות עזה לאורגניזם הזה, הרבה אהבה ואפילו גאווה.

 

Call Now Buttonלשאלות חייג