“כשראיתי את השולחן מול הים, פתאום בערה בי אש”

 

לראשונה, מיצב אמנות המפגיש בין עולם הכתיבה לבין עוצמתו והשראתו של הטבע. מיצב האומנות ‘שולחן הכתיבה’ של המשוררת והאמנית הרב תחומית אביטל הררי, המוצב בחוף הים, מזמין את העוברים ושבים לכתוב את כל אשר על ליבם. את הטקסטים ניתן להכניס באופן אנונימי (או גלוי) לחריץ המגירה הנעולה, והם עתידים להתאגד לכדי ספר – ‘מכתבים על החוף’. בפרויקט ש”היכה גלים” נערמו במהלך שבועיים בלבד מעל 150 מכתבים, וכך הוא עתיד לפרוש כנפיים ולהפוך למיצב נודד בין חופי ישראל.

 

“כל פעם שאני מגיע לחול אני מתאפק, באמת שאני מתאפק. אבל כל פעם אני נכשל. ובלית ברירה אני נאלץ להוריד את הכפכפים, לתת לכפות רגליי ליהנות קצת מהחול הקריר או החמים, ולהרגיש שוב פעם כמו ילד”, כך כותב אורן פולינסקי מכפר ויתקין, אחד מעשרות רבות של כותבים בפרויקט האמנות החדש – ‘שולחן הכתיבה’, המוצב בחוף בית ינאי. “אני בדרך כלל לא כותב. אבל הייתי עם חבר בים, באנו ראינו שולחן יפה, כיסא מגניב, שאלנו את עצמנו למה אף אחד לא גונב אותו. אז התיישבתי והתחלתי לכתוב…”. “מעל עשרים שנה לא כתבתי, אבל היום לא יכולתי שלא לכתוב, החלטתי לפרוק באמהרית שזו שפה שלא השתמשתי בה כמעט שלושים שנה”, אומר דניאל אבל מחדרה. “המכתב האחרון היה לפני עשרים שנה לאשתי היקרה, עם כל מיני טעויות כתיב. חשבתי שאני דיסלקט והיו לי פחדים לשבת ולכתוב, אבל כשראיתי את השולחן מול הים, פתאום בערה בי אש”.

“יש לי מפתח ללבבות האנשים, הם נתנו בי אמונם, כתבו מכתב ועוד מכתב. את מבטחם הניחו במגירת הים”, כך כותבת אביטל הררי על מיצבה החדש ‘שולחן הכתיבה’, ומוסיפה: “אני גרה סמוך לים ומרגישה בהשפעה ובהשראה האדירה של המקום הזה על הכתיבה. תמיד האמנתי שדרך הדיאלוג עם הטבע אנו מנהלים דיאלוג עם עצמנו”. למי שמגיע אל שולחן הכתיבה ומתיישב על הכיסא ממתין טקסט ובו נכתב:

“מתי נגעתי בחול בפעם הראשונה? האם אני עדיין זוכר את זרימתו הדקה, העדינה בין אצבעותיי? האם אני זוכר את טעמו הגרגירי, את מגעו החמים על לחי בתולית? האם עוד אחזור אל ארגז החול. האם אפגוש את הילד שנשאר לצייר עם קרני שמש אחרונות? על השולחן מונחת מחברת, היא נועדה לכל אותן מחשבות. אין צורך להתאמץ יתר על המידה, אמור את שעל לבך, היה חלק מן התפאורה, שלח את מילותיך לאוויר החופשי.. השאר עקבה על החוף, סמן שהיית, אל תחשוש…”

 

המיצב ‘שולחן הכתיבה’ מייצג את היציאה מן החלל הפרטי אל החוץ, ובעיקר את השילוב ביניהם. השולחן הנתפס כחלל פרטי ואינטימי, מוצא את מקומו לפתע בחלל הציבורי, כדי לאפשר את הדיאלוג בין החוץ והאדם. וכך הכותב הופך בעצמו לחלק מההתרחשות, לחלק מהיצירה עצמה. “ההימצאות בחוף הים היא במהותה חשופה: אנו לבושים פחות, הולכים ברגליים יחפות”, אומרת אביטל הררי. “החול נתפס כחומר ראשוני שנגענו בו לראשונה בילדותנו. הוא נוגע בכפות רגלינו ומחזיר אותנו לתחושת הראשוניות, לנקודת ההתחלה. וכך ההליכה על החוף מהווה מסדרון אל שולחן הכתיבה. ההימצאות בחוף בקרבתם של המים יוצרת תחושות של שחרור, הרפיה ורוגע. חוף הים הוא  אחד המקומות האידיאלים בו אדם פוגש את מחשבותיו”.

אז מה אנשים בוחרים לכתוב? רבים מהמכתבים עוסקים ביכולת הריפוי של הטבע – המרחב, הים, החול, ולרגע מופנה המבט מהחוץ פנימה, אל הקשר שבין האדם והטבע והשפעתו עליו. חלקם עוסקים בהתמודדות עם צער ואובדן, וחלקם בשאלות על משמעות החיים. לרגע קצר האדם כמו עוזב את המציאות החיצונית ושוקע להוויה אחרת, אל ממד אחר בנפש המאפשר להתבונן אחרת במציאות. המיצב מעמיד שאלות לא מעטות לגבי העירוב שבין האומנות והחיים, ומן המכתבים עולה כמיהה גדולה של האדם לדבר, לכתוב ולפגוש ממד אחר בהווייתו. “בתקופת חיים זו הרוויה בתחושות של ניכור ובדידות, רבים חווים חוסר משמעות בחייהם, על אף (ואולי בגלל) הקדמה והטכנולוגיה. יחד עם זאת ישנם צרכים הממשיכים להתקיים: השיח של האדם עם עצמו, הרצון להביע את מצוקותיו ומאווייו ולפגוש את עצמו ואת מחשבותיו. כל אלו הנדחקים במציאות היומיומית, יכולים לבוא לידי ביטוי במפגש המיוחד שנוצר ביון שולחן הכתיבה, האדם והטבע”.

 

אביטל הררי, עו“ד בהכשרתה, עוסקת כיום באומנות רב תחומית. סל הכלים שאספה כולל לימודי גישור, טבע תרפיה, לימודי ספרות השוואתית לתואר שני במסלול כתיבה יוצרת, וכן עולמות תוכן שונים שהיא חוקרת ומשלבת בכתיבתה, ונותנת להם ביטוי אומנותי. זהו המיצב האומנותי הראשון בו היא מתרגמת את הקשר בין הטבע אל עולם הכתיבה. ספר ביכוריה ‘מחילת הארנב’ עוסק אף הוא בדיאלוג שבין החוץ ונפש האדם, ונבחר לאחד מעשרת ספרי השירה המומלצים ע“י הספרייה הלאומית לשנת 2016. בימים אלה עובדת אביטל הררי על ספר שירה נוסף, וכן מעורבת בפרויקט מוזיקלי של הלחנת טקסטים מפרי עטה, שחלקם יועלה לרדיו בקרוב.

 

צילומים: אלעד הררי

Call Now Buttonלשאלות חייג