“משחק הכיסאות” להיות עמיתה מומחית בבית חולים / יוזמה דרך הלב

מאת: גלי סימון, עמיתה שבעבר התמודדה עם מגבלה נפשית וכיום עובדת בשיקום ובטיפול בעצמה ומסייעת למטופלים אחרים להתמודד עם מגבלותיהם.

 

פעמים רבות כאשר אני מספרת לאנשים שמוגדרים מתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית, לאנשי שיקום מהקהילה, בני משפחה או סטודנטים שאני עובדת כעמיתה מומחית בבית חולים פסיכיאטרי, אני זוכה לתגובות התפעלות. הרבה מילים כמו “מודל חיקוי”, “דוגמה אישית”, “שליחות”, “סמל התקווה” ועוד כל מיני מילים גבוהות נזרקות לחלל החדר.   

פעמים רבות כשמתמודדים אומרים לי שהם רוצים להיות כמוני ולהיות גם עמיתים מומחים אני רוצה לצעוק, להגיד להם שירדו מזה או לפחות יחשבו שוב אם הם באמת מבינים מה זה אומר. מה התפקיד ידרוש מהם. כי להיות עמית מומחה טוב, זה הרבה יותר מרק לספר שוב ושוב את הסיפור האישי שלך (אם זו הייתה העבודה, הייתי כבר מזמן מצלמת את עצמי בווידיאו מספרת מאיפה באתי, או כותבת ספר וממשיכה הלאה). 

להיות עמית מומחה זה לחפור עמוק בתוך סיפור ההתמודדות האישי שלך, להאיר בפנס גם את הפינות החשוכות של הסיפור האישי והפצעים ולבדוק מה יש שם. לא מספיק להגיד מה עזר או לא עזר לי בתהליך ההחלמה אלא לפרק את החוויה לגורמים, לשאול מה הרגשתי לפני ומה אחרי. לבחון את הדברים שעשיתי ולמצוא במבט לאחור את הסיבות שהובילו אותי להתנהג כמו שהתנהגתי. יש ימים שזה מרגיש כמו להיות בטיפול פסיכודינאמי בפגישה שנמשכת 6 שעות רצוף ולפעמים אפילו ימים. לא פעם קרה לי שהגעתי לכל מיני תובנות לגבי עצמי והסיפור שלי תוך כדי זה ששיתפתי אחרים בפיסות מהסיפור שלי והייתי חייבת “לברוח” טיפה כדי לחזור לאיזון.  

להיות עמית מומחה זה להתנדנד כל הזמן בין הבפנים לבחוץ, בין ההווה לעבר, חולי ובריאות. בין להזדהות עם המטופל לבין המבט על הסיטואציה מבחוץ.  

להיות עמית מומחה פירוש הדבר לשבת ברווח שבין כיסא המטפל לכיסא של המטופל ולנסות לראות את התמונה בו זמנית מלפחות שתי נקודות מבט שונות. 

המלכודת הראשונה והמסוכנת ביותר שעומדת כל הזמן מול העיניים בעבודה שלי כעמיתה היא הקלות שבה השימוש בידע מניסיון יכול להביא אותי שוב לתפקיד המטופל, כאשר אני מביאה את הסיפור שלי לצוות. אני יודעת להיות מטופלת. אני עושה את התפקיד הזה כבר מעל ל-20 שנה. מרבית הקולגות שלי בצוות בעבודה הם אנשי טיפול מקצועיים וותיקים שיודעים להיות מטפלים. כולנו צריכים להיזהר לא ליפול לתפקידים המוכרים שלנו כאשר אני מביאה פיסות מהסיפור שלי.   

 

 

הדוגמה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עלייה שמסבירה את הדיסוננס שבתפקיד היא המעבר בשער בית החולים. כמטופלת השער מסמן לי נקודת משבר, ייאוש עמוק של הידרדרות במצב הנפשי. כעובדת שיקום, מלווה או חברה שבאה לבקר, המעבר בשער נתפס כמו משהו שלא שייך לי. בפעמים הבודדות שלא הצלחתי לחמוק מהצורך להגיע לשם ניתקתי את הרגשות שלי מהסיטואציה ופעלתי על אוטומט. בית החולים נתפס כמקום שנועד לסייע ולהחזיר לתפקוד. היום כשאני עוברת את השער אני נכנסת לעבודה. אני רואה בו זמנית את הפרחים ואת הגדרות של המחלקה הסגורה. מרגישה את הכאב והסבל ובו בזמן את התקווה. וגם היום אחרי 4 שנים שאני עובדת בבית החולים, כשיש לי תג ומפתח ומרבית השומרים והמאבטחים שעומדים בשער מכירים אותי עדיין יש ימים שהפחד שמישהו יתבלבל יחשוב שאני מטופלת ולא ייתן לי לצאת החוצה עולה וצף.  

לקח לי הרבה מאוד זמן להרגיש בטוחה להביא את הידע מניסיון לישיבות הצוות. להפנים שהזוית שלי חשובה ושרוצים לשמוע אותה. ללמוד מתי נכון להראות לצוות את נקודת המבט של המטופל ומתיי לשתוק ולהקשיב וללמוד לראות את הדברים מנקודת מבטם. הייתי חייבת לשבת מול מטופל ולהרגיש את התסכול וחוסר האונים כמו גם האהבה האין סופית והרצון לעזור. אני חושבת שהיו אלה חודשיים אחרי שהתחלתי לעבוד כעמיתה מומחית. נכנסתי לישיבת צוות אחרי קבוצה מאוד לא מוצלחת ואמרתי לצוות שאני חייבת להביא פרחים ולבקש סליחה מהמטפלים שהיו לי כשאני הייתי מאושפזת. 

על כל הפעמים שזרקתי עליהם את התסכול שלי והאשמתי אותם במצב. די מהר למדתי שלמרות שההפרדה, הכמעט קדושה, בין תפקיד המטפל לתפקיד המטופל שקיימת בבית החולים היא סוג של אשליה וברגעים הקשים שני הצדדים מרגישים כמעט אותו הדבר. להיות בשני העולמות זה לבדוק ולהמציא את הגבולות שלך כל הזמן. למצוא את המכנה המשותף ולעבוד אתו. לראות ולהאיר גם לצוות וגם למטופל שהיו ויהיו חיים לפני המשבר והאשפוז והתמונה השלמה מורכבת מעוד דברים חוץ מסמפטומים, תרופות ומחלה. 

להיות עמית מומחה זה ללמוד להיות רגיש ועדיין ולגלות הרבה כבוד לנקודות הרגישות של כל הצדדים המעורבים וברגעים אחרים להיות ישיר ובוטה ולהגיד את האמת בפרצוף גם כשהיא כואבת. זה לפעמים להיות הילד המעצבן שכל הזמן שואל “למה” ולפעמים לחייך במבוכה כי אני כבר יודעת את התשובה. 
יש רגעים משעשעים שאני מרשה לעצמי, רק לכמה דקות, להביט מהצד ולחייך לפניי שאני אומרת לצוות שמטופל עושה מניפולציה (מניפולציה בתפיסה שלי זו התנהגות חיובית שמראה שלאדם יש כוחות להשיג משהו שהוא רוצה או צריך והוא כנראה למד שזו הדרך היעילה ביותר להשיג אותם) ויש מצבים שאני דורשת מהמטופלים הרבה יותר ממה שאנשי הצוות דורשים מהם.

אני פחות כפופה לגבולות המסורתיים שמנהלים את הקשר בין הצוות למטופלים ובגלל זה הרבה פעמים אני משתמשת במרחב הבלתי פורמאלי כדי לקבל מידע ולקדם תהליכים. כל מצב וכל סיטואציה הם הזדמנות והזמנה מבחינתי להשתמש בידע מהניסיון שלי. זה יכול להיות בצורה מילולית במשפט קצר תוך כדי הכנת קפה במטבחון של הצוות, או תוך כדי הליכה עם מטופל לרופא שיניים. זה יכול להיות על ידי שיתוף בפיסה גדולה יחסית מהסיפור שלי בזמן ישיבת צוות או קבוצה עם מטופלים. זה יכול לבוא בצורה בלתי מילולית על ידי ההתנהגות שלי, הבחירות שלי להגיב לסיטואציות שונות, במיוחד ברגעים של לחץ או אירועים חריגים. 
הכללים המנחים אותי לאורך הדרך הן השאלות של מה המטרה שלי בשיתוף? מה אני רוצה לתת לצד השני? ומה הדרך הקצרה והצנועה ביותר שאני יכולה להעביר בה את המסר? כי להיות עמית מומחה זה להבין שסיפור החיים שלי הוא כלי העבודה שלי אבל אני לא המרכז! 

לשבת על הרצפה באמצע המחלקה ליד מטופל במצוקה ופשוט להיות, בלי לדבר יותר מדי ולהיות שם באמת בלי לפחד מהחושך והכאב ובלי לחשוב על איך אפשר להקים אותו מהרצפה כי זה לא מקובל ולא נראה טוב .זה להשתמש בידע מנסיון. ולו רק בגלל שאני זוכרת כמה אני רציתי שמישהו יהיה איתי שם.
לשחק שש בש עם מטופל שפוחד מכישלון, להפסיד להתבאס ולנסות שוב כמו בחיים זה שימוש בידע מנסיון. להגיד למטפל מתוסכל שכל כך מנסה לעזור למטופל ולא מצליח, שזה בסדר וזה שאין התקדמות זה לא בגלל שמשהו לא נכון אלא פשוט בגלל שיכול להיות שזה עוד לא הזמן והמטופל עוד לא מוכן לזה. זה להשתמש בידע מנסיון.

להזכיר לאחות כמה היא משמעותית ביום יום במחלקה ואיך לרגע אחד כשהיא מעירה את המטופלים בבוקר לא בקריאה מפתח החדר אלא בפנייה אישית וחיוך לכל אחד ואחד מהם עוזר להרגיש טיפה יותר טוב. זה שימוש בידע מנסיון. להסביר לצוות, כמה זה קשה להיכנס למקלחת לפעמים ושניה אחר-כך לספר למטופל כמה טוב זה מרגיש אחר-כך… לקחת כדור ליד המטופלים ולקלל את התופעות לוואי… וכן לפעמים גם להגיע לעבודה בלי מצב רוח… להגיד שקשה. זה שימוש בידע מניסיון.

לפני מספר חודשים יצרה איתי קשר מתאמת טיפול שעובדת בקהילה שמכירה אותי מהעבר לברר אם צריכים עמיתים מומחים בבית החולים כי יש לה מתמודדת שרוצה לעבוד בזה, והיא מאמינה שהיא תהיה טובה. אמרתי לה שנכון להיום עד כמה שאני יודעת אין תקנים פנויים ואני מקווה שבעתיד הקרוב יהיו ושהתפקיד הזה דורש הרבה יותר מכל עבודה אחרת גם מהעמית עצמו וגם מהסביבה והאנשים שמלווים אותו.

כי להיות עמית מומחה זה לנסוע ברכבת הרים של רגשות, זה להיות רגיש וצנוע ובו בזמן להילחם ולצעוק, זה להיות מוכן כל הזמן לכל דבר ולקבל באהבה והבנה את מה שלא רואים שנמצא שם מעבר לסיבוב, זה לחיות את העבר ההווה והעתיד כל הזמן, להרגיש ולזכור שזה של המטופלים ולא שלך, זה לתת את הכל, להתחבר למקומות הכואבים, להתנתק ולחזור למציאות וההתמודדות האישית ברגע שיוצאים מבית החולים.
אבל בשורה התחתונה להיות עמית מומחה בבית חולים זה קודם כל לאהוב ולהאמין שאפשר. 

 

לאתר יוזמה דרך הלב >> 

Call Now Buttonלשאלות חייג