פנאי ואוכל באמנות מודרנית / אינה ברקוביץ’

כיום, בעוד אנו מתלבטים אם כדאי לשוב ולשבת בבתי קפה, לאכול במסעדות ולבקר במוזיאונים, מעניין לחשוב על מקורותיה של אותה תרבות פנאי, שהייתה כה חסרה לנו במהלך ימי סגר הקורונה.

אמיל ברנאר, הגשר באנייר, 1887. שמן על בד. מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

 

מרבית המנהגים, שאנו מגדירים כתרבות פנאי, התעצבו במחצית השנייה של המאה ה19 יחד עם המהפכה התעשייתית והצמיחה של העיר המודרנית. בתקופה זו, תושבי אירופה רבים זנחו את אורח החיים החקלאי ועברו להתגורר בערים, בהן היו אפשרויות תעסוקה מכניסות ומוסדרות. העבודה המוסדרת הולידה את הצורך בפנאי מוסדר, כאשר אנשי העיר החלו לחפש דרכים לשעשע את עצמם בערבים ובסופי השבוע. ייצוג מובהק לחיים העירוניים במחצית השנייה של המאה ה19 וראשית המאה ה20 ניתן היה למצוא בפריז, על שדרותיה הרחבות, בתי הקפה הציוריים, הפארקים המטופחים והבניינים המפוארים. לא בכדי, אמני התקופה הרבו לצייר את פריז היפה ואת אנשיה, והקדישו תשומת לב מיוחדת לתיאור בילויי הפנאי שהציעה העיר התוססת.

באוסף האמנות של מוזיאון הכט, הכולל כמה מהסגנונות החשובים של האמנות הצרפתית של סוף המאה ה19 וראשית המאה ה20, ניתן למצוא מספר דוגמאות למנהגי הפנאי שרווחו באותה תקופה. כך למשל, אמיל ברנאר, צייר, משורר ומבקר אמנות צרפתי, מתאר בעבודתו הגשר באנייר משנת 1887 זוג, שמטייל להנאתו על גדת נהר הסיין. הצבעים החמים שבציור מצליחים ללכוד את האור המיוחד שמאפיין את פריז. זוג המטיילים מתואר כצללית שחורה בלבד, אך קווי המתאר של הדמויות מעידים על כך, שמדובר באנשים ממעמד בינוניגבוה ולא בפועלים. רמז לתיעוש הגובר של העיר אפשר לראות ברקע, בו מופיעה רכבת קיטור – סמל מובהק של המהפכה התעשייתית.

 

אדואר וויאר, גבר עם בקבוק, 1902 בקירוב. שמן על קרטון מונח על בד. מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

 

מאפיין נוסף של החיים בפריז ושל חיי האמנים בה, היה בילוי ממושך במסעדות ובבתי הקפה. ביצירתו של אדואר וויאר גבר עם בקבוק, מתואר אדם, שזוהה על-ידי מבקר האמנות אנדרה סלמון כאלפרד פיקאר. הוא יושב מאחורי שולחן ומחייך, לצדו גביע יין ובקבוק, והוא נראה כנמצא בעיצומה של שיחה נינוחה. נושא הציור יכול לרמז על כך, שבתי הקפה ובתי המרזח בעיר הפכו לעתים קרובות לזירה של דיונים פילוסופיים סוערים בין אמנים ואנשי רוח. אך כמובן, שלא רק מזון רוחני נצרך במקומות אלה, גם מזון חומרי זכה להתייחסות ולייצוג באמנות…

 

חיים סוטין, טבע דומם עם סרטן ודג, 1918. שמן על בד. מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

 

אמנים אהבו לתאר את החפצים שהקיפו אותם בבתי האוכל שנהגו לפקוד. דוגמה לכך ניתן למצוא בעבודתו של חיים סוטין טבע דומם עם סרטן ודג, מ-1918, המוצגת לצד עבודות נוספות של סוטין באגף האמנות של מוזיאון הכט. הסרטן והדג מונחים על השולחן ונראים כחומרי גלם לארוחה העתידה להתבשל. בו בזמן הם מאזכרים את ה’ממנטו מורי‘ (בלטינית: ‘זכור שתמות’; סוגה של יצירות אמנות המזכירות לאדם שהוא בן תמותה). הצבעים הרוויים והבוהקים ופעולת הציור הנמרצת, מוסיפים לאובייקטים הדוממים אופי סוער. עבודותיו האקספרסיביות של סוטין מעידות על תהליך שמתרחש באמנות הצרפתית בראשית המאה ה20, בו אמנים מתחילים להשתמש בתיאור המציאות שמסביבם כאלגוריה ומטאפורה למתרחש בנבכי נפשם.

 

Call Now Buttonלשאלות חייג