פנינה בלב   / מיכל סנונית

בפרוש השנה החדשה

אדם נולד, ובלבו פנינה. מונחת לה בשקט בפינה, רואה ולא נראית. פנינה קטנה. והוא גדל איתה, והיא אתו בכל אשר ילך. אדם נולד, עתים לסבל,עצב, לעיתים שמחה. אדם נולד ובלבו פנינה. כך לפחות אני מאמינה.

זה נשמע לכם כמו שיר? אולי בחריזה, אך לא באמירה. אני באמת מאמינה שכל אדם נולד עם משהו שהוא יחיד ומיוחד רק לו (זו הפנינה). מה יעלה בגורלו, תלוי קצת בו וקצת – באחרים שמסביבו. כשהוא קטן, ניתן לפגוע בו כמעט בלי להרגיש. לאו-דווקא במכה, אפילו לא בקול. מספיק מבט. אם טוב אם רע. וזה הולך איתו לאורך כל חייו. כשהוא גדל, הוא מאמץ לעצמו את תפקיד הפוגע ולעיתים, כפי שספג בילדותו, הוא הנפגע. כשהוא הפוגע, הפנינה שבלבו אינה ממלאית את תפקידה. כי הרי יעודה הוא חמלה, רוך ואהבה. אני מדברת בחידות? מעשה שהיה כך היה:

אני יושבת וסביבי מעגל של אסירים. מוזמנת להרצות ולשוחח, אני עושה זאת מדי פעם בבתי כלא, על כתיבה, על “מה מרגיש הסופר” ומה עושה אותו לסופר. אני לא רואה אסירים מולי, אני רואה בני אדם. איש איש וסודו שאינני רוצה לדעת מהו. אני רואה רק את העיניים הצופות בי, האוזניים הכרויות לשמוע. דממה. הם מלאי ציפייה. אסור לי לאכזב אותם. אני מבקשת מהמארגנים לא לספר לי עליהם דבר. אצלי הם אינם עומדים למשפט. אני אדם פרטי שפוגש אנשים פרטיים לשם שיחה. מה שהיה קודם, מה שיהיה אחר כך, איננו עכשיו. סופר לי מראש שהם קראו את ספרי “צפור הנפש”, הכינו עבודות, ציירו, התבטאו. כעת עלי “לקפוץ למים”. אין לי הרצאה מוכנה מראש. אני מביטה באנשים היושבים מולי  והמשפט הראשון שצץ בראשי פותח את ההרצאה. השני הבא בעקבותיו ממשיך אותה, ואם מישהו מרים את ידו אני מעבירה לו את רשות הדיבור, בין אם זו שאלה, בין אם אירוע אישי שנזכר בו למשמע דברי. על ילדות, על בית ההורים, על אכזבות, חרטות, הרהורים.

בהקשר לנושאי כתיבתי, באופן טבעי אני מדברת על רגשות, על מה שמתרחש בלבו של הקורא (לא הכותב) כשהוא נפגש עם הספר. איש אחד בקהל אומר שכל הזמן הוא חושב על המגירות הנפתחות בתוכו, במיוחד על המגירות שאין לו שליטה עליהן. אחר מוסיף ומצטט, “יש מגירה לאכזבה ויש מגירה לייאוש”. ומישהו שואל מה הרגישה הצפור שלי אחרי שכתבתי את “צפור הנפש”. שאלה שמעולם לא שאלתי את עצמי כי היא פשוט הגיעה אלי, כמו כל ספרי. כאשר הפגישה מסתיימת, אנו מוחאים כף – הם לי ואני להם. גבר נאה, בעל עיניים גדולות, ניגש אלי ואומר: בילדותי קראו לי את ספרך “צפור הנפש” וממש האמנתי שיש בתוכי ציפור. עוד אנשים מתקבצים להאזין ואני אומרת לו ולהם: זו הפנינה שבתוככם. אני קראתי לה צפור אבל לכל אדם יש פנינה שעושה אותו למיוחד. איש איש וכישרונותיו, חלומותיו ותקוותיו. אין חיים ללא חלום וללא תקווה. אני אומרת זאת לאנשים היושבים מאחורי סורגים… אנו מעבירים שעה שאולי לוקחת אותם לעולמות אחרים, חופשיים ולו לרגע, יותר מאושרים.

קשה להם להיפרד. ולי, קשה לא פחות. הדלתות נסגרות מאחורי. הם, פניהם לתאים הסוגרים עליהם. אני, למרחב הפתוח, שגם בו יש לא מעט קירות, קירות שלא רואים.

שנה חדשה בפתח. לו תהי זו שנה של פיוס ותקווה.

 

Call Now Buttonלשאלות חייג