שבוע האופנה 2019 / כתבת נעה ארבר

חלפו הימים שלאופנה המקומית הייתה תווית ישראלית, זו שהתפארנו בה בשנות ה-60 עד ה-80. אופנת הפועלים של אתא, העיצובים האתניים של משכית, עיצוביה של רוז’י בן יוסף לריקמה, אופנת העור, מותגים ומעצבים אחרים שעיצוביהם שיקפו מקורות השראה מקומיים. בדומה למרבית בירות בעולם שאינן מציגות סגנון לבוש לאומי, גם כאן מציגים המעצבים, כיום, רעיונות וסגנונות אישים שאין בהם הדים או זיקה ללבוש הישראלי שהיה כה פופולרי ונחשק במחצית השניה של המאה שעברה. זו הייתה תקופת הזהר לתעשיית האופנה והטקסטיל שהייתה אחרת, שונה ומקורית והוזנה מהמורשת הישראלית, המוזות והסמלים המקומיים, מהנופים הגוונים והאורות כמו גם ממטעני הפולקלור והסגנונות האתניים של עולי הגלויות והעדות השונות. מקורות נדיבים שהעשירו את התרבות המקומית ואת דמיונם של המעצבים שיצרו אופנה נחשקת ברשתות מובילות באירופה ומעבר לאוקיינוסים. בדומה לאופנה בבירות אופנה מובילות, המרוץ אחר סגנונות ראוותניים, ומקורות השראה בינלאומיים דוחקים את הפולקלור והאתניקה שנחשבים כיום לארכאים ומיושנים. פריז מילנו, ניו-יורק, לונדון וטוקיו הפכו למכתיבות, שופרם של מאסטרים ותיקים ובתי אופנה עיליים.

שבוע האופנה, שהתקיים בנמל תל אביב בתחילת מרץ, הינו שביעי במספר, מאז שמוטי רייף נרתם למבצע קידומה והעצמתה של תעשיית האופנה המקומית, שזכה לראשונה לתרומתו של “מטה כחול – לבן” במשרד הכלכלה והתעשיה. הגיעה העת.

22 מותגים ותיקים וחדשים העניקו מבט מגוון על תעשיית האופנה המקומית העומדת, בדומה לעולם האופנה כולו, בפני אתגרים קיומיים. השטיח האדום, שנפרש לפני אוהל המבקרים בנמל, ריגש והעלה את סף הציפיות, סוג של הבטחה שקויימה, במהלך שלשת ימי השבוע ובערב הגאלה החגיגי שפתח את האירוע בהתנהלות מופתית ומעל למצופה.

אחד הולך ואחד בא – גדעון אוברזון ושי שלום

גדעון אוברזון – מבחן גמר      צילום: אבי ולדמן

    

שבוע האופנה נפתח בערב גאלה חגיגי ובתצוגת אופנה מרשימה, כהערכה לגדעון אוברזון שנפרד מבמת האופנה המקומית. זמן קצר לאחר שזכה בפרס על מפעל חיים מטעם משרד התרבות והספורט, ולאחר 56 שנות פעילות משגשגת ננעלו שערי הבוטיק האיקוני בברח’ גורדון ונחתמו שנים ארוכות לקיומו של סטודיו שוקק פעילות. אוברזון, אמנם, הניח מאחוריו את גלילי בדי המשי היוקרתיים, את סרט המידה והמספריים, שגזרו כמות מפוארת של מערכות לבוש יוקרתיות ויקרות, אך לא נפרד ממעמדו כמוביל הקוטור הישראלי. אך לא אלו בלבד התייתמו, אוברזון וקארן בתו, שעבדו בצוותא שנים ארוכות, נפרדו מלקוחות ותיקות ונאמנות שתאלצנה למצוא תחליף ליוצרי מלתחותיהן האישיות. יש להניח שגם לאוברזונים הפרידה לא הייתה קלה, ולא רק מהלקוחות אלא מפרק חיים טעון ביצירות וייצריות. איש אמנם לא הזיל דמעה באירוע החגיגי ואפילו אוברזון, שבצעירותו חשק ללמוד בלט, גמע את מסלול התצוגה, יד ביד עם בתו, בריחופי מחול שובביים. מנישה אחת בקריירה, החביבה עליו ביותר, אוברזון עדיין איננו פורש, וימשיך לעצב למותג בגדי הים האיטלקי,  GOI- גדעון אוברזון איטליה, שהוקם לפני כשנתיים בטורינו.

  ֿֿ  

אוברזון, אריסטוקראט שאיננו מעונב, וזו רק אחת מנקודות החן החינניות שלו, וכמי שמוכר בזיקתו לאמנויות ויצירה אישית לבטח ימשיך להנות מתחביביו בתחומי עיצוב נוספים.

  

בדומה לכל הניגודים המתרחשים בעולם בכלל ובעולם האופנה בפרט, פתיחת שבוע האופנה הצטיינה בפינאלה – בהצגת אוסף גדול ומגוון של פריטי לבוש שייצגו את חזונם, כישוריהם ומלאכות הכפיים של האוברזונים שעמדו בסטנדרטים גבוהים של אופנה עילית. התצוגה, האחרונה במסעו הארוך, לא דמתה לתצוגות העונתיות שהציג, האוסף הפעם היה עבודת הגמר שלו, רטרוספקטיבה לעשייה רבת שנים. אוסף עיצובי וינטאז’ ופריטים חדשים  שהוצגו על ידי דוגמניות איקוניות שעבדו וגדלו לצדו של אוברזון. למרות שלא היה חוט מקשר בין סיפורי האופנה השונים שהוצגו, וגם לא צריך היה להיות קשר כל שהוא, השכיל אוברזון להבהיר את תהליך התפתחותה של עבודת היצירה שהייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו וחייו. ואכן האירוע המרגש העלה זכרונות מימים יפים יותר שהיו לאופנה המקומית, ניתן  לומר מתקופת הזהר של SWINGING’ תל-אביב’.

    

בעידן של מהפכים, חציית גבולות יצירתיים ופריצות דרך, אוברזון היה והינו מעצב חשוב שהביא ניחוח בינלאומי למסלולי האופנה המקומית. בשנת 1968 השיק את מותגו האישי, בשנת 1976 הקים מותג לבגדי ים  וגם התמנה, בתחילת האלף הנוכחי, למעצב בגדי הים של גוטקס. לא רבים המעצבים שיוצרים במתכונת המוקפדת של האופנה העילית שאת תהליכיה למד אוברזון בבית ספר לקוטוריירים בפריז. וכך, מהמקום הכי אוטנטי, הביא ארצה את בשורת הקוטור.  אוברזון היה פורץ דרך אך מעולם לא היה ז’אן פול גוטייה הישראלי, כפי שהכתירו אותו באחד המגזינים המקומיים. אוברזון הוא “קלאסה” כפי שגוטיה הינו קלאסה, אך סגנונו הקלאסי של אוברזון רחוק, שנות אור רבות, מסגנונו הקוטבי האנטי קלאסי של גוטייה. אוברזון לא זקוק להשוואות או שידוכים מאין אלו.

    

 

שי שלום – במסלול גבוה    צילום: אבי ולדמן

    

יש להניח שלאחר פרישתו של אוברזון נשות הסוסייטי לא תקפחנה את מלתלחות היוקרה שלהן. אומרים שלכל אדם יש תחליף ואמנם אין רבים שעובדים בהתאמה לסגנונו של אוברזון ולאמות המידה של האופנה העילית, באותם החומרים המשובחים, באותן טכניקות משוכללות ובאותה דקדקנות המתבקשת מקוטורייר. בארסנל המקומי ישנם מעצבים בודדים הראויים להימנות לחבורה האקסלוסיבית של עשייה גבוהה על כל חוקיה ומצוותיה. אחד מנושאי דגלה הוא שי שלום שסגנונו שונה מסגנונו של אוברזון אך אין ספק שהוא עונה על קריטריונים דומים. ואכן שלום עשוי להיות היורש. את מקומו הרלוונטי ניתן לזהות באוסף RESORT, האלגנטי והחשוב – אופנת נופש שעיצב לקיץ. שלום לא נחשב כרדיקל שסגנונו פורץ גבולות או חוצה קווים אדומים, נהפוך הוא, סגנונו הנקי והבטוח מיועד לכל מי שירצה, ולכל מי שהדגמים יהלמו למידותיו וטעמו וגם… האמצעים יהיו בידיו. בקווים נקיים וברוח החופש והנופש עיצב שלום אוסף מגוון בצבעים תוססים, הולמים לארץ בה השמש קופחת והנופים לוהטים. פריטי לבוש בנפחים נוחים וחזות נינוחה, מעוצבים מעורות דקיקים ורכים, בדי משי, מרקמים והדפסים שמזכירים משיחות מכחול שמאפיינות ציורי יד.

    

לפני כעשרים שנה סיים שלום את לימודיו ב”שנקר” ולאט לאט כמתמיד כפייתי נחוש וללא פשרות, הפך לאחד מנושאי דגל הקוטור בארץ. אוסף פריטי הלבוש השונים, שכתב ידו הנחפץ טבוע בהם, היה אחד הנכונים, הממוקדים והתכליתיים שהוצגו בשבוע האופנה.

    

תמונת הבמה הייתה מושלמת; דגמי הנופש שחלפו על המסלול, הצבעים הבוהקים, המרקמים וההדפסים השתקפו זה מאחורי ולצד זה, ויצרו תמונה קליידוסקופית מופלאה. שלום לא מפריד בין הצבעים לנשים לאלו של הגברים, לכולם הוא מעצב דגמים בעלי אותה זהות. עיצוביו האיכותיים, סגנונם הקלאסי אלגנטי נטול המגדר, כמו גם הבדים, הצבעים, ההדפסים והמרקמים הולמים לשני המינים. אלו פריטים בסיסיים, אך ייחודיים ומושלמים שכל אחת ואחד יחשקו לאכסן במלתחותיהם דגמים הטבועים בחותם אנינות טעמו וכתב ידו המובהק והמלוטש.

    

לאחרונה התמנה שלום למעצב המדים של דיילי אל – על, יתכן שגם כאן נסגר מעגל נוסף כאשר שלום ימשיך את דרכו של אוברזון שגם הוא, בשנות ה-70, עיצב, בסגנונו המיוחד, את מדי אל – על.

 

דורין פרנקפורט – שביל שפיות מנחמת      צילום: עינבל מרמרי

    

על מנת לתאר את הקולקציה של דורין פרנקפורט נחוץ לברור מילים מדויקות שתתאמנה, ולא תתאמתנה עם החשיבה היצירתית שלה.  ולא רק זה. לא  די יהיה לתאר את האוסף כטוב או כיפה, גם ‘אהבתי’,  גם אם זה נכון, לא ייתן תמונה ברורה או נכונה. כאשר מתייחסים לתהליכי היצירה של פרנקפורט וכדי להבין ולתאר את עיצוביה, חשוב לדעת מה עומד מאחורי החשיבה היצירתית שלה, מה הן עמדותיה, על מה היא חולמת ובמה היא מאמינה, כי אלו הדברים האמיתיים שמנחים את התנהלותה וגישתה הרציונלית ליצירה.

    

לא מעט אוספים הוצגו בשלשת ימי האופנה אך הקולקציה הפלורליסטית של פרנקפורט, בעלת תכנים מובהקים ומדוייקים, היתה שונה. פרנקפורט אינה מנסה להדהים או להלהים וגם לא נשמעת ולא נכנעת לשופר הטרנדים. תהליכי העיצוב שלה מלווים בחשיבה אישית שאינה שייכת לזרם כל שהוא. היא שייכת לארץ הזו והיא מייצרת ‘תוצרת הארץ’ לאנשים שחיים כאן, מה שמאפשר לה לעצב וליצור בפיקחון. יחד עם זאת פרנקפורט אינה מתנהלת בבועה, היא עוקבת אחר רוחות האופנה, אך קרובה וקשובה, מכל זווית שהיא, לסביבה המקומית בין שהיא חברתית או פוליטית, אופנתית, עונתית או זו שבאה וחולפת.

    

לקולקציה הנוכחית בחרה פרנקפורט את הכותרת “בן-יהודה שטרסה”- הכינוי שניתן בעבר לרח’ בן יהודה בתל אביב. כבת גאה לעדה הייקית, לדבריה, היא תובעת להשיב את הרלוונטיות לייקיות האבודה, לתרבות המתורבתת ולגינונים, לאורח החיים ולאמירות שאפיינו בעבר את תרבות עולי מרכז אירופה. סוג של געגועים למבנה החברתי של אלו שבנו את הארץ, פועלי הכבישים והבניין במהלך היום שבמהותם הם אנשי שיח אינטלקטואלים, שלא בזים לגנדרנות בשעות הערב. נשמע מדבריה של פרנקפורט שנחו עליה געגועים נוסטלגיים לדברים פרוזאים כמו מפיות תחרה שעיטרו כורסאות, עגלת תה וכלי פורצלן אך בעיקר למורשת הייקית המוקפדת ומעודנת, גם אם היא מנוגדת להמולה המקיפה את חיינו כיום, מורשת שיתכן ואיננה כחנית אלא משדרת אמינות ותמימות.

    

ברוח נוסטלגיה רומנטית זו עיצבה פרנקפורט את אחת הקולקציות הטובות והיפות שהפיקה עד כה. למרות שבאופיה ודענותה פרנקפורט נחשבת ללוחמת עקבית היא בחרה לעצב אוסף ידידותי ומפוייס שאיננו בר מחלוקת. אוסף של פריטי לבוש מעוררי אהדה במניפת צבעים נעימה, מרקמים והדפסים בטוחים. הדפסי הפרחים הייחודיים, שיתכן ומזכירים לה כלי פורצלן אירופאים, שונים במהותם מערוגות הפרחים הפזורות במרבית האוספים האחרים. גם מניפת הצבעים הרוגעת שונה ממניפת הצבעים הבסיסיים, ופריטי הלבוש פשוטים ונקיים מראוותנות דוחה. וכך, כדרכה, הפיקה פרנקפורט אוסף מקיף ומגוון של פריטי לבוש מחמיאים, שנוכחותם השורדת אינה נושאת תאריך תפוגה.

 

ויווי בלאיש – רוחות מלחמה רומנטיות    צילום: אבי ולדמן

FIRE WALK WITH ME

    

ויווי בלאיש הקדים להזהיר: “תופתעי”. אכן, ההפתעה הפתיעה, אפילו נבהלתי. היכן בלאיש הרומנטיקן, האמנם הלך ולא ישוב? המראה המיליטנטי כחני, הנוצות השחורות המרוטות שפוזרו על מסלול התצוגה ואווירת האפל, ועוד עכשיו בפרוש  הקיץ, העבירו בי רעד ובישרו שדברים חדשים מתרחשים במוחו ובסטודיו שלו. למעשה לא הייתי צריכה להיות מופתעת מאחר ואינני זוכרת שבלאיש עיצב, ולו אוסף אחד, שהיה דומה לקודמו. בגדים תמיד היו אמצעי הביטוי האמנותי שלו ותמיד היו לו רעיונות מפתיעים. כל אוסף נשא בחובו רעיון אוונגרדי חדש ואפילו ביזרי וחייתי, תרתי משמע. זהו ייחודו של בלאיש, שגם הפעם פרץ מסגרות והבהיר שהגוונים הכהים והחזות הצבאית אינם המסר היחידי וגם לא סוף הסיפור. בלאיש לא ניסה להשתחרר מסגנונו המלהיט – חלומן של כלות צעירות והשושבינות שלהן, המנוע שהפעיל אותו הייתה הכוונה לפתוח דלתות, לו עצמו כדי להציג צדדים נוספים באישיותו היצירתית וגם כדי לגוון את האוספים ולהציעם למנעד רחב של מטרות ולקוחות. ואכן הוא לא ויתר על ה-DNA הוינטאז’ רומנטי שלו אך בחר להציגו בדרך עקיפה, באמצעות עיצובים נגישים שאינם בהכרח לבוש חתונות. הסיחרור היצירתי המופלא של בלאיש נשען על נושא האש – אחד מ-4 יסודות היקום (מים, אדמה, אוויר ואש) שאחזה בו והציתה את דמיונו. אכן בחירה נועזת שכוונותיה התבהרו ככל שהתצוגה התפתחה, פרשה כנפיה ופגעה בכנפי מדיהם של טייסים. לאחר שבלאיש חזר ארצה, ממסע ארוך ופורה בסדנאות עיצוב של בתי אופנה מובילים בחו’ל, וכיוצר קו אופנה שנשא את שמו, הוא בחר להתמקד בעיצוב שמלות כלה וערב, שמלות רומנטיות פיוטיות מעוצבות בגזרות מתוחכמות במסורת העשייה האמנותית של אופנה  גבוהה.

    

הקולקציה הנוכחית עוצבה בהשראת שנות ה- 40 למאה שעברה, הוצגה כמצעד צבאי, פרשנות חדשה למדי הצבא ולחזות הכחנית שנשים היו זקוקות לה בתקופת מלחמת העולם השניה ולאחריה. בניגוד לקשיחות המסורתית של מדים לעיצוביו של בלאיש חזות נשית מעודנת. פריטי לבוש מעוצבים  מבדי משי רכים במרקם בוהק שמזכירים בדי מצנחים, בדי נילון, פוטר וג’ינס, במניפת צבעים כהה ואלגנטית שכללה גוונים מדורגים של חאקי, אפור ושחור, נגיעות של אדום לוהט, ורוד כתמתם – דמוי סלמון וכן לבן ולבן שבור לשמלות ערב וכלה, שחתמו את התצוגה. למצרף הסגנונות: הצבאי עם הרומנטי, הקלאסי והמחוייט עם הרך והגולש  עיצב בלאיש כותנות, סרבלי טייסים ומכנסי דגמ’ח שהוצגו בצמוד לפריטי לבוש נשיים ורומנטיים. את האוסף השלימו כובעי טייסים ועדיים מקוריים שעיצבו ליאורה טרגן ובועז לנדמן ל”באז ולוטרה”. בין המוטיבים השולטים באוסף מצויים שרוולי ג’יגו – שוקי טלה,  שרוולי פוף (מנופחים) ומחשופים במפתחים מפתים בהשראת סגנון הלבוש במחצית השניה של המאה ה-19, ששוחזר, לא אחת, במהך השנים. בנוסף, הצטרף בלאיש לזרם המאמין במיזוגים קוטבייים, במראה הכחני המתחדש כמו כתפיים מזדקרות ומותני צירעה מהודקות, מורשת שנות ה-40, וה-80.  למקטורנים שעיצב מבדי תחרה, אריגים או עורות העניק חזות דו מינית רומנטית וגם מחוייטת, ושידך אותם לחצאיות מתנפנפות בגזרות שופעות מקבצות ניצבות, אופקיות ואלכסוניות.

    

יתכן שההחלטה להתפרש למחוזות חדשים נובעת מצרכים קיומיים ומהדחף לחשוף צדדים נוספים בארסנל הכישורים שלו. כל זה, בנוסף ללהבות האש שזרמו בעורקיו היצירתיים ומול רוחו הפייסנית המתירה חיבורים קוטביים, שהולמת לרוח התקופה ולאווירה הפוליטית שופעת הנגודים ומיזוגים בלתי אפשריים, הגה בלאיש מפגש משופע בעימותים. שיח מרתק בין חומרים וסגנונות לבוש בעלי אופי מנוגד שחוברים להרמוניה אנינה ומפתיעה. החיבור הנועז בין הצבאי לרומנטי הסתמן כניסיון מדריך שמאפשר וגם מתיר לצאת מהקופסה, לבחון אופקי עיצוב חדשים אך בעיקר להעיז, בדומה לפרשנות הייחודית שהעניק לעיצוביו.

    

 

שחר אבנט     צילום: אבי ולדמן, עידו מלר ולינה צביאן

קוטור בנעלי התעמלות

    

“זה סיפור אהבה”, גילתה שחר אבנט בהתייחסה לאוסף שהציגה בשבוע האופנה ולדרך המקורית בה בחרה להציג את עיצוביה. נכונה לשחרר מטענים אמוציונליים ולחשוף תהליכים ריגשיים של בדידות ואהבה אותם חוותה עם בן זוגה, בחרה אבנט להפיק תצוגה מורכבת, אסתטית ומרגשת. ואכן, מסתבר מהתצוגה, שמערכת היחסים הטעונה והסיטואציות הייצריות היוו מקור השראה נדיב לעיצוביה ולהפקה האמנותית שהתגבשה על ידי מישלב  של אמנויות שאיחד בין עיצוביה הרומנטיים של אבנט לכוריאוגרפיה, מחול, מוזיקה ווידאו ארט.

    

אבנט הייתה אחת ההבטחות של שבוע האופנה, הסקרנות והציפיות מהאוסף שהציגה היו גבוהות והיא לא הכזיבה. כמעצבת צעירה, פרגית בלול תרנגולים קוראים, אבנט קיימה הבטחות וסיפקה ציפיות. נחוצה מידה לא מעטה של תעוזה כדי להתנהל כפי שוותיקים, מנוסים וגדולים ממנה מתנהלים אך אבנט שלפני שלש שנים בלבד סיימה, בהצטיינות, את לימודיה בשנקר הציגה אוסף שמדרג אותה כמי שמכירה ומבינה, ולא מעט, את רזי הקוטור. בנוסף, היא  זכתה לאחרונה בפרס מעצבת השנה מטעם משרד התרבות והספורט, זכתה להציג במתחם תערוכת WHITE הנחשבת במילנו ובשבוע האופנה בפריז. כיום, שמה של אבנט, המתגלגל במקומות הנכונים, נוחת במלתחותיהן של כוכבות, ביניהן ביונסה, קלי רולנד, זנדאיה ונטע ברזילי, שגילו את ייחודם של עיצוביה ובחרו לאכסן במלתחתן דגמים שעיצבה. בעשייה מושקעת ומוקפדת המזוהה עם אופנה גבוהה, המעצבת המבטיחה שגם מקיימת, הפיקה אוסף מרשים של פריטי לבוש מבדי טול מרחפים ובדי סאטן גולשים, מעוצבים בקשת נועזת של צבעים ושילובים תוססים, הדפסים, איורים ורקמות יד משובצות באבני קריסטל. אבנט, שלא הסתפקה בקטנות וגם לא בדוגמניות מסלול רגילות הציבה לעצמה רף גבוה כאשר העדיפה להמיר אותן ברקדניות שגמעו את המסלול בנעלי D’LITES של סקרצ’רס. בחירתה של אבנט והתנהלותה הנחושה מציבות את האופנה ואת האוסף שעיצבה בשורה אחת עם תחומי אמנות אחרים. חוויה אמנותית מועצמת שמשקפת את כישוריה הרבים, את עוצמת הנחישות, התחושות והריגושים שחוותה והעבירה לצופים.

    

Call Now Buttonלשאלות חייג