תערוכה חדשה לרוז’ה ישי, נגה פרחי ומיה ינקוביץ’ שנצר

תערוכתם החדשה של רוז’ה ישי, נגה פרחי ומיה ינקוביץ’ שנצר

פוגה בשלושה קולות

אוצרות: נגה פרחי ומיה ינקוביץ’ שנצר. יוזמת התערוכה: נגה פרחי

בשש השנים האחרונות שקדו שלושת האמנים על פרויקט פנטזיונרי עצום ממדים -‘פרויקט אימא’. מתוך חזון לבנות מבוך העשוי כולו מציורי ענק מופשטים בעלי צבעוניות שלטת, המשתנה ככל שמתקדמים במבוך. תחילה היא שחורה ואז משתנה דרך סקאלה ייחודית ככל שמתקדם המסלול עד ליציאה הלבנה. התערוכה בוחנת את הקשר בין הצליל לצבע, ואת ההרמוניה שבין השפה המוזיקלית לשפה החזותית. בציורים הרב ממדיים, מיוצרת קומפוזיציה מוסיקלית של אור ותנועה, מתוך היכרות עמוקה עם התדרים המוזיקליים והוויזואליים. הדינמיקה שבין הנפח והמקצב, ממחישים באופן ייחודי את ההפריה ההדדית שבין שני המדיומים. התערוכה מציגה עבודות שנולדו מתוך הקצב והגרוב שהלך והתגבש מעצמו בסטודיו, והן נושאות איתן את אותם הערכים המוסיקליים שמאפיינים את הסטודיו והעבודה המשותפת.

רוז’ה ישי הוא צייר, מוזיקאי, מלחין ונגן, מייסד אנסמבל ‘האמן חי’. אמן בינתחומי בעל שפה ייחודית. הפרקטיקה המקצועית שלו משלבת בין מוזיקה, ציור, שירה והוראה, והוא מעיד כי חייו המקצועיים כמו גם הווייתו נעים ביניהם. הרקע המקצועי שלו במוזיקה והתעמקותו בהגות ובפילוסופיה, מעניקים ליצירתו עומק וממד רפלקסיבי. לאורך השנים עבד ישי עם אסיסטנים-שותפים שונים. נגה פרחי ומיה ינקוביץ’ שנצר, השותפות לתערוכה והאוצרות שלה, שעבדו עם רוז’ה על הפרוייקט כשלוש שנים, מספרות: “בתחילה, עיקר עבודת הסטודיו התמקדה בציורים המיועדים לבניית המבוך – ציורים מופשטים גדולי ממדים בעלי צבע מרכזי אחד, כשהדגש הוא חיפוש אחר תנועה בציור, אחר טקסטורות משתנות והימנעות מצורות מוגדרות וגבולות. רק מידי פעם רמזים קלושים לנוכחות פיגורטיבית בתוך העבודות, בדרך כלל נשית, מתעגלת”.

הציורים רוויי שכבות הצבע נעשו על גבי מצעים גדולים מכל הבא ליד – סדינים, ווילונות , יוטה, מגבות, סמרטוטים, שאריות בדים. רבים מהציורים הם פרי ידם של מספר יוצרים מלבד רוז’ה – אסיסטנטים שותפים לדרך שליוו את רוז’ה לאורך השנים, שהתבקשו לצייר עוד שכבה או כתם תחת החתירה אל ה”אינטגרציה” המוחלטת. ה”אינטגרציה” אליה חתר רוז’ה משמעה השתלבות זורמת של כתם בכתם, או חיפוי על פני תפר של קולאז’/ הדבקה שנעשתה על גבי מצע הציור. הקולאז’ היה טכניקה שהייתה בשימוש תדיר כאשר רוז’ה רצה לשלב בתוך הציורים הגדולים את אחד הציורים הקטנים שלו על נייר.

“עסקנו באינסוף פתרונות כיצד לטשטש את הגבול בין הציור הקטן המודבק אל תוך הציור הגדול שממשיך אותו”, מוסיפות נגה פרחי ומיה ינקוביץ’ שנצר. “הדבר הוביל לשימוש ופיתוח של שלל פרקטיקות חומריות על גבי מצעי הציור. כמעט כל סוג של צבע, משחה, עיסה, חול, שעווה, קפה, זפת, ניירות גלגול, מריחות והדבקות למיניהן מן הזמין והאקונומי נוסו. עם הזמן ויחד עם ההשתלבות האורגנית שלנו בסטודיו, הפכנו שותפות. הצטרפנו ללהקה, ניגנו ביחד. היו תקופות בעלות אופי שונה – פעם רוז’ה הביא צילומיי תקריב מאוד מטושטשים וכתמיים שצילם בכדי שנצייר אותם בהגדלה עצומה, היו מפגשים בהם ציירנו בתגובה לשיר שהביא או תוך כדי שרוז’ה עצמו ניגן, בפעמים אחרות ביקש מכל אחת מאתנו לצייר דימוי או נושא מסוים, נושאים כגון: זיכרונות ילדות עם אימא, לידה, הריון, דיוקנאות עצמיים, חלומות, מחול ועוד. לאחר השלמת ציורים מסוג זה התבקשנו לצייר ”רנטגן”, כלומר – להפוך את הבד ולצייר את אותו הציור מחדש ובהפשטה מסוימת על צדו השני של הבד. כמעט ואין עבודה בסטודיו של רוז’ה שאינה מצוירת על פני שני צדי המצע. בשנתיים האחרונות כבר לא עבדנו תחת הנחיות. רוח הפרויקט והפרקטיקות החומריות שהתפתחו, השתלבו בשגרת העבודה והסטודיו הפך כולו שיר הלל לפוטנציאל החומרי של כל מה שנמצא זרוק וקרוב ליד. נוצרו עבודות קטנות יותר, ואותן פרקטיקות הציפוי והערמת השכבות הובילו אף לפיסול”.

תערוכה זו היא פרגמנט קטן מתוך ‘פרוייקט אמא’, והעבודות המוצגות בה הן בעיקר עבודות מהתקופה האחרונה. עבודות שנולדו מתוך הקצב והגרוב שהלך והתגבש מעצמו בסטודיו, והן נושאות איתן את אותם הערכים המוסיקליים שמאפיינים את הסטודיו של רוז’ה והעבודה המשותפת.

תערוכת ‘פוגה בשלושה קולות’ נפתחה ביום שישי ה-17 במאי בשעה 12:00 בגלריית ברבור – רח’ שיריזלי 6, נחלאות, ירושלים.
התערוכה תינעל ב-14 ליוני

צילום: שמעיה לוי

Call Now Buttonלשאלות חייג