רקע – איפה למדת, איפה עבדת וקצת רקע אישי (מצב משפחתי איפה גר וכו’) איך הגעת לתחום האדריכלות ומה משך אותך לתחום?
את לימודי האדריכלות (MA) סיימתי בשנת 1990. לפני כן למדתי הנדסה אזרחית, מה שתרם רבות לראייה והבנה הכוללת של כל פרויקט ונושא שבו שטיפלתי. עם סיום לימודי התחלתי לעבוד במשרד בגרמניה המתמחה בתחרויות אדריכלות, וזכיתי בכמה מהן. חזרתי ארצה, ובשנת 1995 הקמתי יחד עם חבר משרד בשותפות בהרצליה פיתוח, שם עסקתי בין היתר בתכנון פרויקטים ציבוריים עבור ישובים ערבים. בשנת 2000 עזבתי את הרצליה פיתוח ועברתי עם משפחתי לגור בנווה שלום, שם גם פתחתי את משרדי, ובמקביל הייתי מרצה לאדריכלות באוניברסיטת ת”א. שלוש שנים מאוחר יותר תכננתי את ביתי החדש בבית צפאפא שבירושלים, בית המשרבייה, שהפך גם למשרדי. בית המשרביה זכה להכרה מקצועית בינלאומית ולחשיפה תקשורתית רחבה בארץ ובעולם; הוא זכה לסיקור נרחב בניו יורק טיימס ולשבחי הביקורת של כתב האדריכלות הידוע ניקולאי אורסוף, נבחר בוואלה לאחד מחמשת הפרויקטים האדריכליים המוצלחים שנבנו בארץ משנת 2000, וכו’. בעקבות הפרסום, התקבלה הצעה ממשרד התרבות והספורט לייצג את הארץ בביאנלה של סאן פאולו. בביאנלה הצגתי את התזה שלי ואת תפיסת עולמי המעמיקה הנשענת על יסודות פוליטיים, תרבותיים, היסטוריים ואקדמיים, המוצגת גם בספרי שנכתב בתהליך ההכנה לביאנלה, “ארכיטקטורה של תלות”, העוסק בהיעדר הזהות האדריכלית האוטנטית בחברה הערבית-פלסטינית עקב יחסי התלות והכיבוש עוד מימי השלטון הבריטי. ההופעה בביאנלה חיזקה אף יותר את הכרתו של המשרד ברמה הבינלאומית. לאחר מכן, התקבלה פנייה מעיריית ירושלים לתכנון פרויקט מע”ר בחלקה המזרחי של העיר, עם כל מורכבותו הפוליטית של האזור. הצלחתו של הפרויקט הובילה לפנייה נוספת של עיריית ירושלים לתכנון כוללני ומקיף של אלפי דירות לאוכלוסייה הפלסטינית בשכונת סוואחרה\ג’בל אל-מוכבר.
רק לאחרונה, אגב, לאחר שנים של מאבקים במוסדות התכנון הממשלתיים, תכנית סוואחרה\ג’בל אל-מוכבר נהיתה לתכנית הבנייה הגדולה ביותר שאושרה לפלסטינאים במזרח ירושלים מאז 1967. התכנית משתרעת על פני 1,500 דונם וכוללת אפשרות להקמת 2,500 יחידות דיור,תעסוקה, מסחר, שטחים ציבוריים נרחבים לבתי ספר, שטחים פתוחים, גינות ועוד.
בשנת 2006, אחרי שמונה שנות הוראה באוניברסיטת תל אביב, הקמתי יחידת לימוד לאדריכלות בבצלאל בשם “Formal-Informal” (תכנון א-פורמאלי), שבה אני מרצה עד עכשיו, שנועדה לאפשר לסטודנטים להתנסות במרחב למידה לאדריכלות ביקורתית, הבוחנת את התכנון והמתווה הא-פורמאלי.
לאחרונה, לאחר שמיציתי את הפרוייקטים הגדולים בירושלים (דוגמאת פרוייקט א-סוואחרה/ג’בל אל-מוכבר), הקמתי ענף נוסף למשרדי ביפו. המטרה עכשיו היא לחזור למרכז מחדש ולעבוד יותר על דיזיין.
מה מייחד את השפה האדריכלית והעיצובית שלך?
אני מעולם לא כופה על הלקוח את ההשקפה שלי, אלא מעביר את הרעיון והחלום שלו למציאות בעזרת הידע שלי. אני גם מלמד את הסטודנטים – תפקידנו להוציא את חלומות הלקוחות דרך מתווה רעיוני לפועל. אומרים שאמנים וארכיטקטים מובילים את החברה, וזה נכון כי אנחנו מצליחים להוציא רעיונות מהכוח אל הפועל – רעיונות ייחודיים ומתווי דרך בצורת החשיבה. הייחוד של המשרד שלנו בכך שאנו הופכים חלום לרעיון וליצירת אדריכלות של מופת. אנחנו ממציאים שיטות, טכנולוגיות, חומרים ופרוגרמות, כדי למקם את הפונקציות בצורה לא קונבנציונאלית. אף בניין לא דומה לאחר כי אני לא מאמין בסגנון אדריכלי, אלא פשוט ממציא כל פרויקט מחדש, לומד אותו וממציא זהות חדשה. שפתי האדריכלית היא המשותפת לפרוייקטים שלי, אך לא הסגנון. אני שומע את הצרכים והרצונות של המזמין, ומתרגם אותם לשפתי האדריכלית.
מהי “אדריכלות” עבורך? מהן מקורות ההשראה שלך?
אדריכלות היא ליצור מקום טוב לאנשים. השטח שלנו (אדריכלות) רחב, רב-תחומי, הוא כולל בתוכו הכל, ולכן הכל מבחינתי מהווה מקור השראה.
באיזה סוגי פרוייקטים המשרד מתמחה?
אנחנו לא מתמקדים בסוג אחד של פרוייקטים; מעיצוב פנים ודירות, למבנים מורכבים, ועד למבני ציבור ותכנון אורבאני.
ספר על פרויקט מעניין של המשרד – מה ייחודי בו, עם איזה אתגרים התמודדתם בפרויקט ואיך התגברתם עליהם?
אני רואה את הארכיטקטורה בישראל כארכיטקטורה תלותית הנשענת על מאפיינים קולוניאליים של כובש ונכבש ויוצרת מצב של תת-עירונית והעדר מרחב ציבורי בחברה הפלסטינית, ובכך מונעת התקדמות לעבר אורבניות מודרנית. בית הטרסות בנווה שלום הוא פרוייקט המהווה דוגמא לתפיסה התכנונית המשלבת אלמנטים אורבאניים ועכשוויים בתוך הטבע והסביבה המסורתית, היוצרת תחושת ביתיות על ידי שילוב קולאז’יסטי בין מרכיבי הנוף הכפריים הקיימים (קירות וטרסות) לבין חומרים מקומיים (אבן) והצבתם בכפיפה אחת לצד אסתטיקה אורבאנית עכשווית, על-ידי שימוש במרכיבים ובחומרים הזרים לחלוטין לסביבה, כגון קירות זכוכית גדולי ממדים, פלדה ורכיבים טרומיים.
ללא מרכז עירוני, מתעצמים הכיעור והזיהום הארכיטקטוני הקיימים בישובים הערבים בארץ. האדריכלות בישראל מתנערת מהזהות האדריכלית הערבית על ידי יצירת דפוסים אדריכליים שאין להם כל קשר לסביבה האנושית והטבעית, להיסטוריה ולזהות התרבותית של המקום. הווילה הכפרית הערבית-פלסטינית המסורתית נהרסה כיום כליל או שינתה את צורתה לחלוטין. בבית החצרות בטייבה הבאתי לידי ביטוי מסורת שנשכחה, של מגורים בבתי כפר אריסטוקרטיים מפוארים. אולם, במקום לחקות את גינוני הראווה ואת המונומנטליות של הבתים ההיסטוריים, הגישה הארכיטקטונית בבית החצרות מושתת על ענווה ועל רגישות למקום ולהקשר התרבותי העכשווי.
מה אתה רוצה שידעו עליך ועל המשרד במיוחד?
מעבר לייחודיות, אני רוצה להביא לביסוסה של אדריכלות ביקורתית המסתמכת על “המרחב השלישי” כמקור של כוח במרחבים קונפליקטואלים, ומספקת פתרונות לדילמות התכנוניות והאדריכליות, בכדי ליצור תנאי קיימות לכל אדם באשר הוא.
איזה עצה אחת חשובה היית נותן לאדריכל שמתחיל את דרכו המקצועית?
אנחנו רואים היום הרבה אדריכלים בתחילת דרכם ממהרים לסיים את עבודתם במשרד מאמן טוב כדי לקפוץ לעבודה עצמאית באופן מיידי, מה שלא בונה, ואף גורע מהמסורת במקצוע שלנו. חשוב שאדריכל צעיר יתמסר בעבודה במשרד מאמן טוב.
האדריכל סנאן עבד אלקאדר הוא הבעלים של משרד האדריכלים הבינלאומי Senan Abdelqader Architects (SAA). האדריכלות הייחודית של המשרד משלבת אלמנטים מקומיים של בנייה ערבית מסורתית עם מאפיינים אורבניים מודרניים, ובעלת אמירה אדריכלית מובהקת הנשענת על ממדים היסטוריים ופוליטיים עמוקים ועל ידע וניסיון תיאורטי ואקדמי נרחב, אדריכלות המחזירה לשורשים ולמקום, מגשרת בין תרבויות ומשלבת בין הישן לחדש, בין המזרח למערב.
צילום: עמית גירון
