ספרי לי קצת על עצמך ועל הרקע שלך בתיאטרון?
כבר מגיל מאוד צעיר אהבתי לשיר ובגיל 15 וחצי הגעתי לתלמה ילין ללמוד אופרה. שם התאהבתי בתיאטרון אבל לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם זה. אחרי הצבא הלכתי ללמוד בבית צבי, ושם היה קורס ביום שישי לסטודנטים שנה ג’ ללימוד יידיש. עד היום אני עדיין מופתעת מעצמי שהלכתי לקורס בחירה שהתקיים ביום שישי, היום החופשי היחיד שלי, כשבמהלך השבוע למדנו 12 שעות ביום, אבל בדיעבד זאת הייתה אחת ההחלטות הטובות שלקחתי בחיים וכנראה שזה הגורל… אני מאוד אוהבת שפות והיידיש לא הייתה זרה לי לחלוטין כי שמעתי קצת ביטויים קטנטנים בבית וכמה קללות פה ושם… אז התחלתי ללמוד יידיש ביום שישי, זה נראה לי נורא מגניב ולאט לאט התחלתי להתאהב בדבר הזה. פתאום הבנתי איזה כיף לדבר עם סבתא… במהלך שנה ג’ הגיעו נציגים של היידישפיל כדי לעשות לנו כיתת אומן, עם זלמן מלוטק מהתיאטרון היידי בניו יורק. אמרו לנו שמי שרוצה שיכין שיר ויוזמן לעלות לבמה לשיר ביידיש. הגיעו שחקנים מהיידישפיל לראות אותנו וכולם נורא התביישו חוץ ממני ומחברה שלי (הילית דיישט, שגם היא שחקנית ביידישפיל). שמוליק עצמון היה שם ואהב את מה שראה, וכמה ימים אחרי זה קיבלתי טלפון מששי קשת להשתתף ב’דז’יגאן ושומאכר מכים שנית’ והשאר היסטוריה… בדיוק לפני שנה התחילו החזרות. מאז השתתפתי גם בהצגה יידן מיטל פידל עם טוביה צפיר, ובימים אלו אני משתתפת בחזרות של “רביזור” עם מייק בורשטיין. זה מאוד מרגש אותי לעבוד עם אושיות תיאטרון בסדר גודל כזה ואני לומדת מהם המון. כשעבדתי עם טוביה צפיר, הדהים אותי איך הוא למד את השפה מהר כאילו נולד לתוכה…
למה בחרת דווקא בתיאטרון יידישפיל?
קודם כל זאת תהיה יהירות להגיד שאני בחרתי בו כי הוא בחר בי… יידישפיל הוא תיאטרון חם ומשפחתי עם אווירה מדהימה. כולם מכירים את כולם ומדברים אתך בגובה העיניים. תיאטרון מאוד עוטף ומפרגן.
יש לו קצת דימוי של תיאטרון זקן, זה נכון?
ממש לא! אם תבוא להצגות תראה הרבה צעירים בקהל, וגם לא צריך לדעת יידיש כי יש תרגום. גם ההצגות עצמן מדברות להרבה סוגים של קהלים ולא רק לקהל מבוגר. זה מתבטא בהרבה הצגות מודרניות ועכשוויות ואפילו בהצגות ישראליות לכל דבר בעיבוד ליידיש כמו ‘המקווה’ או ‘מונולוגים מהקישקע”, וזה גם מרתק לראות את ההבדלים והניואנסים בין הגרסאות. בשנים האחרונות רואים מגמה מאוד חזקה של השתלבות הדור הצעיר –חבר’ה מבית צבי ובתי ספר אחרים שבאים ומשתלבים מצוין. ברור שכמו בכל תיאטרון יש את הגרעין הקשה של השחקנים הוותיקים, אבל במקביל נותנים לנו הצעירים במה מאוד משמעותית לגדול ולהתפתח.
ומבחינת האיכות, אפשר באמת להשוות אותו לתיאטראות המובילים בארץ?
ועוד איך אפשר! אני חושבת שזה תיאטרון מאוד איכותי שמוציא הצגות מעולות ומושקעות עם שחקנים נפלאים. אנשים לפעמים לא מודעים מספיק להצגות בגלל השפה, אבל השחקנים מדהימים ווירטואוזיים ברמות הכי גבוהות שאפשר.
מה התרומה של התיאטרון לשימור המורשת היידית?
זאת שאלה קצת גדולה בשבילי… המשפט הראשון שאמרה לי המורה שלי ליידיש כשהכרנו לפני שלוש שנים ואני זוכרת עד היום היה: “יידיש היא לא שפה אלא תרבות”. שפה עם מנהגים, מסורות ובדיחות משלה, וזה פשוט מדהים להיכנס ולגלות את זה. תמהיל מטורף של כל כך הרבה שפות – ממש עולם שלם שנחשף לפניך. למשל, באחת החזרות המתרגמת האירה את עייני לביטוי ‘דר שרקין’ שמשמעותו להיבהל, שממנו בא השם של המפלצת ‘שרק’ באנימציה של דיסני. וגם רפרטואר השירים האינסופי שיש ביידיש, כמה שירים יכולים להיות בשפה אחת? בכלל, כל השפה הזאת נשמעת כמו שיר, למרות שיש אנשים שיחלקו עליי, כי יש לשפה קונוטציה לגרמנית שמעוררת אצל חלקם רגשות פחות טובים. זה עולם שממש לא הולך ונעלם ואנחנו מנסים להחיות אותו כמה שאפשר.
איך את רואה את העתיד שלך בתיאטרון יידישפיל?
אני לא יכולה לחזות את העתיד. אני רק רוצה להאמין שאמשיך לעשות דברים נהדרים ונפלאים ואמשיך ללמוד מהפרטנרים שלי, ומקווה שנעשה דברים יפים ושנהנה ושהקהל ייהנה, כי למה אנחנו עובדים עם לא בשביל הקהל?
