עולם האינטרנט

לנייר: המודל של גוגל ימוטט את הכלכלה
ממציא המציאוּת המדומָה מציע בספרו החדש מודל עסקי אלטרנטיבי לעולם האינטרנט

מאת: בן קמינסקי, סגן עורך-ראשי ועורך מדור טכנולוגיה במגזין Epoch Time
דימוי באדיבות Alcado

“דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם יושבים לכם בחוף הים. שחף עם מערכת שליטה עצבית ממוחשבת מתיישב לידך ומתחיל לדבר. הוא מספר לך שרובוטים ננו-טכנולוגיים מתקנים עבורך את שסתום הלב כרגע (מי ידע בכלל שהתפתחה אצלך בעיית לב?) ושנותן החסות, המממן של המסר הציפורי הזה ושל הטיפול הקרדיולוגי האוטומטי, הוא הקזינו שבהמשך הכביש, באמצעות גוגל או באמצעות חברה אחרת בסגנון”.

התרחיש הזה אולי נשמע כמו מדע בדיוני. אבל הוא נכתב על ידי המדען וההוגה ג’רון לָנִייֶר, מי שנחשב לאבי המציאות המדומה (Virtual Reality) ולאחד ממדעני המחשב החשובים. הוא גם נבחר לאחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם על ידי מגזין TIME ב-2010. את התיאור המוזר על השחף שנשלט על ידי גוגל ועל הננו-רובוטים שמייתרים את מנתחי הלב הוא מציג בספרו החדש “למי שייך העתיד?” (Who Owns the Future). תיאורים כאלה, הוא מסביר, הם חלק מהשיח הנפוץ בעמק הסיליקון. טכנולוגיות בסגנון הזה כבר נמצאות למעשה בפיתוח.

אבל לנייר מוטרד. התרחיש הזה מבחינתו מדאיג מאוד. לנייר אולי נחשב לאחד מחלוצי האינטרנט, הוא חבר של רבים מאותם אנשים שיושבים בעמק הסיליקון ומעצבים את סביבת האינטרנט שלנו. אבל הספר החדש שלו הוא מניפסט שיוצא נגד הסביבה הטכנולוגית שהוא עצמו עזר לתכנן.

“בכל פעם שאתם משתמשים בפייסבוק, אתם מפחיתים את סיכויי התעסוקה העתידיים שלכם”, הוא אמר בהרצאה בלונדון במארס השנה. הקהל צחק. אבל לא לנייר, שדווקא בדרך כלל צוחק לא מעט. הוא פנה אל הקהל בטון רציני: “זה לא אמור להישמע מצחיק, זו למעשה האמת, רק שזה קורה בהדרגה. אתם הורגים את העתיד שלכם טיפה אחר טיפה”.

הכלכלה מצטמצמת
“בשיא כוחה העסיקה חברת הצילום ‘קודאק’ יותר מ-140 אלף עובדים, ושוויה היה 28 מיליארד דולר”, כותב לנייר בספרו החדש. אבל “כשאינסטגרם נמכרה לפייסבוק עבור מיליארד דולר ב-2012, רק 13 אנשים היו מועסקים באינסטגרם. לאן כל העבודות האלה נעלמו? ומה קרה לכל אותו עושר שיצרו המשרות האלה של מעמד הביניים?”

לנייר טוען שהערך של אותם עסקים כמו פייסבוק ואינסטגרם מגיע מהמספר העצום של האנשים שמשתמשים בהם, בזמן שרק מספר קטן מאוד של אנשים מקבל תשלום. “זה גורם למרכוז של העושר ולהגבלה של הצמיחה הכלכלית הכוללת”, הוא טוען. “אנשים רגילים ‘משתפים’, בזמן שרשתות-אליטה יוצרות הון חסר תקדים”.

לנייר מגדיר בספרו מושג חדש: “שרתי סירנה”. כמו הסירנות מהמיתולוגיה היוונית, שרתים כמו אלה של גוגל, פייסבוק, טוויטר ואחרים מפתים אותנו להשתמש בשירותיהם בחינם. אבל “חינם” לא בא בלי מחיר. בתמורה הם מבקשים לרגל אחריך, כך שיוכלו לנצל את האינפורמציה שהם אוספים ולפרסם עבורך באופן מיטבי.

התחזית של לנייר היא שככל שהכלכלה שלנו תיעשה מבוססת יותר על אינפורמציה, בזמן שהאינפורמציה תהיה ללא תשלום, כך הכלכלה תלך ותצטמצם.

השחף הטכנולוגי של לנייר חוזר בהמשך הספר, בגרסה קצת פחות נעימה. שוב, בחוף הים. לנייר מתאר כיצד חברות פרסום פיזרו ברחבי העולם “אבק חכם” שהוא בעצם מכשור רובוטי זעיר. בכל מקום שנמצאים, אפשר רק לומר אל חלל האוויר מה רוצים, ויהיה שם מכשיר שיקשיב לך. “אני צמא, אני צריך מים”, אתם אומרים. השחף של גוגל עונה: “אתה לא מדורג מספיק גבוה כהזדמנות למפרסמים, כך שאין נותן חסות שישלם על כוס מים עבורך”.

עם זאת, השחף מציע לך גישה חופשית ללא תשלום לכל סרט שנוצר אי פעם, או אולי פגישה וירטואלית עם קרוב משפחה שהלך לעולמו, כך שתוכל להעביר את הזמן בעוד אתה גוסס מהתייבשות. “הרשתות החברתיות יעדכנו אוטומטית את החדשות על מותך”, מוסיף השחף.

המחיר של חינם
עם ראסטות בלונדיניות וזקן עדין ודליל, לנייר נראה יותר כמו מוסיקאי מאשר איך שהייתם מדמיינים גאון מחשבים מעמק הסיליקון. האמת היא שהוא אכן מוסיקאי. מעבר לעיסוקו בהלחנה ובנגינה, ללנייר יש תחביב מיוחד: הוא אוסף כלי נגינה עתיקים ולומד לנגן בהם. יש לו למשל אורגן פה עתיק מלאוס, כלי שנוצר לראשונה ככל הנראה לפני 8000 שנה, שבו הוא רואה את היסודות לרעיון של מידע דיגיטלי ומחשבים. האורגן העתיק בנוי מפיה ומקבוצה של חלילים שבכל אחד מהם חור. כשסוגרים את החור, החליל מנגן. כשפותחים אותו, הוא מפסיק. לנייר רואה בו את האבטיפוס של הביטים ושל המחשבה הבינארית, של ה-0 וה-1.

מגיל צעיר היה לנייר מעורב בתעשיית ההייטק, היה לו חלק בסטארטאפים שונים שהצליחו, והוא נהנה היום ממשרה של חוקר במיקרוסופט. אבל דווקא החיבור למוסיקה גרם לו להסתכל מזווית אחרת על ההצלחה המסחררת של ענקיות האינטרנט כמו גוגל ופייסבוק, ושל סטארטאפים קטנים שנמכרים בסכומי עתק.

לנייר שם לב שבעקבות עידן ה”חינם” שהביא איתו האינטרנט, יותר ויותר מחבריו המוסיקאים מתקשים לסיים את החודש. נורה אדומה גדולה נדלקה אצלו כשחבר מוסיקאי חלה ולא היה לו כסף לטיפול הרפואי. לניר החל לגייס כספים למען הטיפול הרפואי, וגם לחשוב מחדש על המודל של האינטרנט שפעם האמין בו. המודל הזה, כך הבין, ימוטט בסופו של דבר את מעמד הביניים. המוסיקאים, הסופרים והעיתונאים הם הראשונים שכבר החלו להיפגע.

“פעם הייתה לי תקווה גדולה שאם נהפוך את המוסיקה לחינמית זה יעזור למוסיקאים”, הוא אומר בריאיון לאפוק טיימס. “בשבילי זה היה עניין אמפירי, זה לא ששיניתי את האידיאולוגיה שלי. זה רק שחיכיתי שיגיעו התוצאות הטובות האלה, והן לא הגיעו אף פעם. חיכיתי וחיכיתי לראות את גן העדן הזה שהיה אמור להגיע למוסיקאים. הגעתי למסקנה שלמרות כמה שאהבתי את הרעיונות האלה, הם היו שגויים.

“העניין הוא שזה לא רק מוסיקאים. אני מתייחס למוסיקאים כאבטיפוס של שאר החברה, כי זה המקצוע הראשון שבו ההשפעות הדיגיטליות גרמו לאנשים לאבד את העבודה שלהם. זה יהיה בדיוק אותו הדבר עבור נהגי משאיות, מהנדסי מכונות ואחיות רפואיות, כי רובוטים ילכו וישתפרו. מה שקרה למוסיקאים זה אבטיפוס למה שיקרה לכולם”.

לנייר מודאג מ”תרבות החינם” שרבים נלהבים ממנה. הוא גם מודאג מכל השירותים בחינם, שכל מה שעלינו לעשות כדי ליהנות מהם הוא לאפשר לחברות הענק שמפעילות אותם לאסוף עלינו מידע.

כשאתה אומר שכאשר אנחנו משתמשים בפייסבוק אנחנו הורסים לעצמנו את העתיד, זה לא קצת קיצוני?

“כל עבודה, כל דבר שאתה יכול לעשות כדי לקבל כסף בעדו, באופן היפותטי איזה רובוט או תוכנת בינה מלאכותית יוכלו לעשות אותו. אם נבחן איך אוטומציות מתקדמות באמת עובדות, אין שום מידע שהוא על-טבעי, זה לא מלאכים בשמים שמספקים את המידע שמאפשר לאוטומציה לעבוד. אלה בני אדם אמיתיים שבעצם עושים את העבודה.

“הנה דוגמה שאני אוהב לתת. היום, אם יש לך תוכנה שמתרגמת באופן אוטומטי מאנגלית לעברית, זה לא שיש איזו בינה מלאכותית שמבינה מה שנאמר, אלא שיש אוסף גדול מאוד של תרגומים קודמים שיוצרים מאגר מידע. המשפט שלכם עובר התאמה מול מאגר הנתונים, ונוצר שילוב של התרגומים הקודמים שאפשר לצרף יחד באופן ססטיסטי כדי ליצור תרגום משוער. הבעיה היא שמישהו שמתרגם למחייתו עשוי לאבד קצת את אפשרויות [העבודה] שלו”.

אף על פי שהמכונות מבצעות את העבודה, למעשה המידע שמאפשר להן לעשות את העבודה מגיע מאנשים אמיתיים, שאינם מקבלים כל תגמול על כך. כאן שורש הבעיה מבחינתו של לנייר, וזה אותו הדבר בכל סוג של אוטומציה.

“פייסבוק היא רק דוגמה אחת לחברות רבות שמציעות לכם לשתף את המידע שלכם בחינם. עכשיו אולי זה לא משנה, אבל בסופו של דבר, כשהכלכלה תיעשה יותר ויותר מבוססת על אוטומציה, הרעיון שאתה צריך לשתף את המידע שלך בחינם משמעו עוני לכולם חוץ מאשר לאלה שמפעילים את המחשבים המרכזיים”.

אז אם אני משתף תמונות מהטיול האחרון שלי עם החברים שלי דרך הפייסבוק, איך זה קשור לזה?

“כי בסופו של דבר יהיו אלגוריתמים שיוכלו להשתמש בזה כדי להבין את הבעות הפנים של החברים שלך טוב יותר, כדי ליצור מודלים של התנהגויות אנושיות, של איך אנשים יוצאים לחופש, לייצר מודלים של איך אנשים יוצרים קשרים, וכל המידע הזה יהפוך בהדרגה לתוכנה אוטומטית של בינה מלאכותית שתייצר חופשות לאנשים, או שתציע לאנשים אילו בגדים ללבוש, איך למשוך את בני המין השני, או מה שלא יהיה”.

עם התפוצה הגדלה של מדפסות תלת ממדיות, המשמעות של תעשייה וייצור יכולה להשתנות כבר בקרוב. לנייר מעלה את האפשרות שיום אחד נוכל להדפיס בגדים טריים וחד פעמיים בכל יום לשימושנו. באותו יום לא יהיו אלה רק מעצבי הבגדים, בתי החרושת לטקסטיל וחנויות הבגדים שייפגעו, אלא גם החברות לייצור חומרי כביסה והמכבסות.

לנייר מעודכן בהתפתחויות בעמק הסיליקון, והוא מאמין שלא רק שרובוטים יוכלו להחליף את הנהגים בעתיד הלא רחוק, אלא שזה גם לא בלתי סביר שאפילו מקצועות כמו מנתחי לב יאבדו מחשיבותם בעקבות המצאה של רובוטים מתוחכמים שיבצעו ניתוחי לב.

מודל חדש לאינטרנט
התחזית העגומה של לנייר היא לא תוצר של אנשים רעים בעלי כוונות זדון לדעתו, אלא של מודל טיפשי, מודל עסקי שמתבסס על ריגול אחר אנשים ואיסוף וניתוח של מידע עליהם, בתמורה לפיתויים בחינם. הוא מאמין שהמודל הזה לא בר קיימא, כי הוא פוגע ישירות בקהל היעד שלו עצמו, שממנו הוא אמור להרוויח. מודל עסקי טוב לדעתו צריך להעשיר את קהל היעד שלו.

“זאת לא בעיה מיידית, כי עדיין אין הרבה דברים שעברו אוטומציה”, הוא מרגיע. “עדיין יש אנשים שנוהגים במכוניות ועובדים בבתי חרושת, עובדים בתחום השירותים, אנשים שמבצעים מחקר לעורכי דין, שעובדים כרוקחים, ואנשים שעושים עוד כל מיני עבודות שאנחנו כבר יודעים שרובוטים יכולים לעשות.

“בספר אני אומר שאולי בעוד 20 שנה זה יהפוך לבעיה, אני לא בטוח כמה זמן. אבל זה יהפוך לבעיה כשהאוטומציה תגיע לדרגה שהיא תיצור משבר תעסוקה. אז נצטרך לשנות את הכלכלה כך שנכיר בכך שהערך האמיתי מגיע מהמידע של האנשים”.

הפתרון שלנייר מציע הוא לשלם לאנשים על המידע שלוקחים מהם אם יש בו ערך. “בעולם של יושרה דיגיטלית, לכל אחד תהיה בעלות על כל המידע שניתן להפיק מהמצב שלו או מההתנהגות שלו”, הוא כותב. הוא קורא לזה nano-payments, כלומר תשלומים מזעריים על כל פיסת מידע אל הבעלים החוקי שלה. אם בגוגל רוצים לאסוף את היסטוריית החיפושים שלך, הם יצטרכו לשלם לך. אם בפייסבוק משתמשים במידע האישי שלך כדי להתאים לך פרסומות ולהרוויח כסף, הם יצטרכו לשלם לך על המידע. כך ייווצר הסכם חברתי שלפיו מה שמביא ערך צריך לעלות כסף.

“יש לזה שתי סיבות”, הוא מסביר לי. “הסיבה החשובה היא לא הרווח שתפיק מזה, אלא [שהתשלומים] יעשו את התפקיד שעושה רגולציה”. לנייר מסביר לדוגמה שהחברות שמספקות ביטוחי בריאות בארצות הברית משתמשות במידע שהן אוספות כדי לוודא שהן מבטחות רק אנשים בריאים.

באמצעות איסוף של נתונים וביצוע בדיקות ממוחשבות הן מנסות לנבא את העתיד של האנשים, ולבטח רק אנשים שהסיכוי שלהם לחלות בעתיד כמה שיותר נמוך. כלומר, לבטח את אלה שצריכים את הביטוח הכי פחות. “אם צריך לשלם כדי להשיג אינפורמציה, אז כשל השוק הזה מסולק”, אומר לנייר.

בנוסף, התשלומים על המידע יאפשרו לאנשים הכנסה קטנה, שגם תעודד אותם לקנות אינפורמציה בעצמם. יכול להיות שכשמשלמים לאנשים על האינפורמציה שהם תורמים לעולם, יהיה להם יותר נוח להוציא כסף על ספר אלקטרוני, סרט או שיר, במקום להוריד אותם באופן פירטי.

כמה שווה המידע האישי שלנו?
לנייר עשה חישוב כדי לנסות להבין כמה המידע שלנו שווה. הוא בדק הפרשי מחירים בקניה בחנויות באמצעות כרטיסי מועדון, והפרשים ברכישת כרטיסי טיסה באמצעות מועדוני “נוסע מתמיד” למיניהם. הוא הוסיף לזה מרכיב מסוים מתוך שווי השוק של רשתות חברתיות שונות ביחס למספר המשתתפים בהן.

“נכון לעכשיו, המידע של האדם הממוצע שווה כמה אלפי דולר בשנה. אבל ככל שתהיה יותר אוטומציה, כך ערכה של האינפורמציה שלכם תגדל. ההערכה שלי היא שבזמן שבו אנחנו עשויים להגיע למשבר אבטלה בגלל האוטומציה, נראה שערך השוק של המידע האישי של אדם יוכל להביא אותו אל מעבר לקו העוני”.

אתה בעצמך משתמש ברשתות חברתיות?

“אני לא. זה לא שאני מנסה להיות נשמה טהורה או שאני האדם המושלם שלא משתמש בפייסבוק. אני פשוט עסוק מדי. אם מישהו רוצה להיות בפייסבוק, אני לא חושב שיש בזה פסול”.

אבל לנייר, שבכל זאת רצה להבין מה הולך ברשת החברתית התוססת, מגלה לי שדווקא החתולה שלו בפייסבוק. יש לה יותר זמן.

ואיך היא מקלידה?

“די טוב! אבל היא צריכה ספל-צ’קינג”.

_____________________________________________________

לקבלת גיליון מתנה של מגזין אפוק טיימס לחץ כאן>>