סימנים על נייר
הארכיטקט, כמו שפה סודית המקיפה ממלכה שלמה, מתקיים בתוך עולם מקודד של תבניות, טקסטורות וקווים ומייחד אותו תהליך מחשבה, המגדיר מחדש נקודות ייחוס. תהליך יצירתו מוקף דרך קבע בעניינים טכניים הקוראים תיגר כל העת על איכות החזון הארכיטקטוני. אך למי האדריכל אחראי? למקצוע, ללקוח, לסביבה, לציבור או לרשויות?
מאת: אסף גוטסמן
מקורה של הארכיטקטורה בתשורת האלכימיה העילאית, היא היכולת להפוך את פרי הדמיון למציאות מוחשית, המגלמת ערכים רבים. ישנן דרכים רבות בהן מתפתח החזון הארכיטקטוני: סימנים קלים על נייר, תבניות גיאומטריות, דגמים מופשטים, סקיצות שנעשו מתוך דחף כפייתי וטקסטים. כל אלו הם תהליכים של ארכיטקטורה. אנליזה, הגדרות, קומפוזיציה ואפילו אקראיות, כולן מאומצות דרך קבע, על מנת לפתח קונספט. יש מעט מאוד ארכיטקטורה ללא תהליך וללא בחינת הפשרה בין מה שדרוש ובין מה שבכל זאת צריך להתבטא.
ישנו מין די-אן-איי מגדיר, המייחד ארכיטקטים מבחינת עצם תפיסותיהם ותהליכי המחשבה שלהם. ארכיטקטורה מתוארת כחזון, בעל קני-מידה מרובים והיא דורשת תרגום מהטיוטה אל המוגמר, מהאישי אל הקולקטיבי, מההפשטה ל-1:1.
ישנה עוצמה בקווים ובתבניות שבתרשים, עוצמה הקיימת מעבר לקנה המידה. אלו יכולים להיות סימונים אינטואיטיביים או מספריים של תהליך מחשבה, אבל יש להם יכולת ניכרת להשפיע על המציאות.
תפקיד האישי, האסתטי והאינטואיטיבי, מתבסס בחלקו על הרעיון שמה שנחשב ליפה – הוא גם נכון. לא קל להסביר את יתרונותיה של תבנית או את חסרונותיו של קו. מנגנון המונע בכוח האינסטינקט ונתמך באסתטיקה ובהיגיון של אינטליגנציה רגשית, שהניסיון המעשי מחזק, לצד העדפות אישיות, מטשטשים את תקפותו של תהליך קבלת ההחלטות והאמצעים שבהם נעזרים לשם כך. התוצאה היא פרקטיקה הממזגת סוגיות מוחשיות וקונספטואליות ובה בעת נכנעת ליופי הנתפס של תבניות וקני מידה.
אפשר לזנוח את הקו הישר לטובת האטרקטיביות של עקומה, בעוד שזונחים חיבור פשוט בו, בגלל הרצון לשכלל פרט כלשהו.
הארכיטקט, כמו שפה סודית המקיפה ממלכה שלמה, מתקיים בתוך עולם מקודד של תבניות, טקסטורות וקווים ומייחד אותו תהליך מחשבה, המגדיר מחדש נקודות ייחוס. בסופו של דבר, הארכיטקט מתפתה בגלל עוצמתו של המופשט ולרוב עולה דיסוננס מסוים בין עדיפויות מוצהרות, לעדיפויות בלתי מוצהרות, כמו גם התהליך הבלתי נמנע, התרגום.
בליבו של הדיון הארכיטקטוני, עומדים הפרמטרים לפיהם הארכיטקט ממציא ויוצר. כל החדשנות והיצירתיות, עולות מתוך תחושה ארעית של אינטואיציה, מהיכולת להניח שמשהו הוא נכון, עוד לפני שהושלם התהליך האנליטי.
מה שיש לטפל בו בקנה מידה 1:100, שונה ביסודו מהאתגרים של עבודה על פרטים בקנה מידה 1:10, אבל התהליך הוא בלתי נפרד איכשהו. לרוב מוטל צילם של קני מידה שונים בתוך כל תהליך, כאילו בקווים או בתבניות טבועים שיקולים רבים, מתקיימים אך מחכים לביטוי. כך, הארכיטקט שקוע בעולם של אסוציאציות וכוונות מקודדות והוא נע ונד תמיד בין תהליכי יצירה ותהליכי תרגום.
אינטואיציות עוברות רוויזיה או מאושרות, אסוציאציות נזנחות או מחוזקות מחדש, בעוד תהליך ההגשמה של הארכיטקטורה צובר תאוצה. תהליך היצירה מוקף דרך קבע בעניינים טכניים, בשכבות של דרישות הקוראות תיגר כל העת על איכות החזון הארכיטקטוני.
במסגרת דיסציפלינה המקיפה מספר כה-רב של שכבות, קני מידה ושיקולים, הסבירות לטעויות רחוקה מזניחות ולרוב אין מנוס מהן. תהליך העיצוב מתאפיין בשלבי פיתוח הבאים בזה אחר זה, אך אפשר לטעון שהשלב הקריטי ביותר בקביעת איכותה של סכמה, נמצא ברמת הקונספציה. כמעט כל ההישגים הבאים לאחר מכן וגם החסרונות וניתן לעקוב אחריהם ולהגיע חזרה אל הקונספט.
הרמה הקונספטואלית היא הרמה שבה ארכיטקטים כושלים בהגדרת הסכמה, סוטים מהאינטרסים של הלקוח או מקבלים ללא פקפוק את הפונקציה של הפרויקט; זו הרמה שבה הארכיטקטים מפגינים לעתים הקרובות ביותר נטייה לסנן סוגיות, שאינן בהכרח מתיישבות עם האג’נדה האינטואיטיבית או הסובייקטיבית שלהם או מפגינים את בורותם בנוגע לעובדות קריטיות.
לכן, יחד עם ארכיטקטורה מגיעה אחריות יוצאת דופן. אולם למי? האם למקצוע, ללקוח, לסביבה, לציבור או דווקא לרשויות?
_______________________________________________________________________________________________
הכותב הינו שותף במשרד האדריכלים גוטסמן-שמלצמן יחד עם עמי שמלצמן, אשר לו ניסיון עשיר של יותר מ-20 שנה בתכנון וילות יוקרה, תכנון אורבני, מבני ציבור, מלונאות, מוסדות תרבות עוד. במשך שנות פעילותו תכנן המשרד פרויקטים ברחבי אירופה: צרפת ,אנגליה, גרמניה, איטליה, צ’כיה, פולין, יון, מונקו, ישראל, ועוד. לאתר הבית של גוטסמן-שמלצמן לחצו כאן>>
