פילוסופיה של האמנות

המכונה, הכלכלה והאמנות
מאת: ד”ר אושי שהם קראוס

כלכלה היא תחום רחב. היא משפיעה על אלמנטים רבים בחיים שלנו, הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים. דוגמה מעניינת לכך יכולה להיות אומנות: ויזואלית, מוסיקה ואפילו ארכיטקטורה. תשאלו, ארכיטקטורה וכלכלה? ובכן, כן – אומנות, ציור וארכיטקטורה, גם הן קשורות למבנים כלכליים. נסביר.

מרקס
ההסבר שלנו הוא ברוח הפילוסופיה של קרל מרקס. 

כדי לפרש את המציאות הכלכלית, מרקס משתמש בשלושה מושגים: כוחות ייצור, יחסי ייצור ואידיאולוגיה.

ובכן, “כוחות ייצור” הוא השם שניתן לכל האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשות החברה, למשל גרזן אצל האדם הקדמון וטרקטור בשדה המודרני. מושג זה מתאר את מערכת היחסים בין בני האדם ובין העולם והמכשירים שלו והיא תלויה, כך האמין מרקס, בכוחות הייצור, כלומר, בטכנולוגיה.

נדגים: כאשר כלי הציד העיקרי הוא אבן משויפת, כנראה שרק הגברים יהיו ציידים, אולי כי הם יותר חסונים. לפיכך, החלוקה של יחסי הייצור תהיה כזו: הנשים בבית, והגברים מתנפלים על דובים. לעומת זאת, כאשר כלי הציד הם רובים, משתנים יחסי הייצור ונשים הופכות לציידות לא פחות מגברים.

זה די הגיוני; האמצעים הטכנולוגיים משפיעים על היחסים בתוך החברה ועל ההסדרים שחלים בה ויש לזה המשך: לפי מרקס, יחסי הייצור שעולים מכוחות הייצור משפיעים על האמונות הרווחות בחברה. כך למשל, כשעובדים בשדה עם מגל, יחסי הייצור מביאים את הגברים לשדה, לעבודה מאומצת והנשים עושות דברים אחרים, פחות קשים פיזית’ אולי מטפלות בילדים. לעומת זאת, משנכנס הקומביין, משתנים (או, יותר נכון, יכולים להשתנות בהדרגה) יחסי הייצור וגם גברים וגם נשים יוצאים לשדה.

כאן אנחנו מגיעים לאידיאולוגיה.
לפי הניתוח הזה, לא מקרי הוא שהפמיניזם עולה בתקופה שלנו, כי הרי בימינו, כשחלק גדול מהתפקידים המשמעותיים בכלכלה אינם דורשים יכולת פיזית בריונית, אלא דורשים כישורי חשיבה, ניתוח ויחסי אנוש, משתנים יחסי הייצור ונשים נכנסות לשוק העבודה ומגיעות למשרות רמות. והנה, האידיאולוגיה הפמיניסטית צומחת דווקא עכשיו, ומעודדת נשים לצאת לעבודה.

אומנות ועתיד
אחד הספרים המפורטים שמתארים את הארכיטקטורה “החדשה” או המודרנית (מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50 במאה ה-20 בערך), הוא הספר “ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון”. (כתב ריינר בנהם והוציאה לאור הוצאת דביר בסוף שנות השבעים). שם זה רומז לנו על קשר בין עידן כלכלי, לבין ארכיטקטורה המתאימה לו.

העידן הוא עידן המכונה והעידן הזה שמתחיל במאה ה-18, מתעצם במאה ה-19 ונתקל ברגשות מעורבים: מצד אחד, קבוצות של עובדים שמכונות “לודיטים” הורסים מכונות בבתי החרושת, כי הם פוחדים שהמכונות יהפכו אותם למובטלים. יש למשל טענה, שמקורו של המושג סבוטאז’ (האטה מכוונת או חבלה בעבודה) הוא בפעילותם של הפועלים הלודיטים. סבו או סבוט פירושו היה נעל עץ או כפכף והפועלים האלה נהגו לתקוע את כפכפי העץ שלהם בתוך המכונות, כדי להשבית אותן מפעילות. אולי…

מצד שני קמו למכונה מעריצים רבים. אחד מהבולטים בחבורה הזו היה משורר איטלקי, בן המאה העשרים, תומאסו מארינטי שמו. הוא ייסד זרם חדש באומנות שנקרא “פוטוריסטים” – בעברית ניתן אולי לכנותם “עתידנים” או “אנשי העתיד”.

במניפסט של הפוטוריזם, מציג מארינטי את המכונה כאובייקט האופייני ביותר לתקופה שלו. הוא כותב (ואני מצטט מהספר של בנהאם שהזכרתי למעלה) כל מני משפטים מלאי עוצמה ציורית שיכולה להכות בקורא.

הנה. לאחר שהוא מתאר ערב ציורי בבית הוריו המרוהט בסגנון מזרחי, ערב לקולה של אוושת התעלה השקטה, הוא ממשיך: “כולנו התחלחלנו פתאום בשומעינו את קולה של חשמלית קומותיים שעברה מוארת באורות ססגוניים… עד שהגיע אלינו קולן מכוניות רעבות”.

הוא מסמן את ההלם שעברה איטליה ואולי האנושות כולה כאשר הכרכרות וריח צואת הסוסים ברחובות הוחלף פתאום בחשמליות מוארות. כאשר האיטיות החולמנית הוחלפה במהירות העצומה (40-60 קמ”ש) של המכונית הפרטית.

אבל אצל מארינטי היופי וההתלהבות אלימים ולפעמים אלימים מאוד: “אחר כך השתרעתי כמו גוויה על מושב מכוניתי, אך מיד התיישבתי מתחת לגלגל ההגה, שהיה מונח על קיבתי כמו להב של גיליוטינה”.

עכשיו, בואו נעצור ונעשה סדר: כוחות הייצור משתנים. הטכנולוגיה מתפתחת ונולדות המכונות החזקות, המהירות ומלאות העוצמה ובעקבותיהם, יחסי הייצור משתנים.

הנה דוגמה ליחסי ייצור חדשים: את מקומה של המשפחה מימי הביניים שמייצרת בבית סלים מקש קלוע שגם נצבע בבית, מחליפים מפעלים ענקיים ואת המפעלים ממלא ציבור אנשים חדש – מאסות אנונימיות, נוצר ההמון. אלו הם הפועלים שיוצרים מעמד חדש.

והנה, מארינטי מייצר כבר משהו שהוא ספק ביטוי אסתטי אומנותי, ספק אידיאולוגיה פוליטית שמתאימה לזמן: “אנו נשיר את תנועתם של המונים גדולים – פועלים, רודפי תענוגות, מתפרעים – את ים הערבוביה של צבעים וקולות, בשעה שהמהפכה מטאטאת את רחובות הכרך המודרני. נשיר את להט העבודה הלילית בבתי החרושת לנשק ובמספנות, המוארים בירחים חשמליים… את הגשרים המנצנצים כמו סכינים בארור השמש.”

מארינטי מהלל את העבודה האלמונית, את המכונה בעלת העוצמה הא-אנושית. את הכוח שלה אבל גם את העיוורון והאלימות שלה.

ואכן המאה הקודמת היתה מאה של מכונות.
מכונות אלימות.
מכונות אנושיות.
מכונות מזינות.

מחד, מכשור מכאני שהביא חום ואור לבתים, שייעל את העבודה החקלאית, שפיתח את הכלכלה, אבל יחד עם זאת השתמש במיליוני בני אדם והפך אותם למכונות קטנות ומנוכרות (בודדות וזרות לעצמן ולסביבה) בתוך תהליך ייצור אדיר ממדים.

אבל אין ספק שאת שיאה של המאה ואת ההתפעלות ה”מרינטית” מיישמים הנאצים, שבוראים בתי חרושת יוצאי דופן. בתי חרושת המצוידים במיטב הטכנולוגיה של הזמן.

בתי חרושת למוות.

___________________________________________________________________________

ד”ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשרולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות העשרה ולחברות.

Call Now Buttonלשאלות חייג