ומה מעבר למימוש העצמי?
פרופ’ עפרה מייזלס, לשעבר דיקן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, מכהנת מאז יוני השנה כיושבת ראש המזכירות הפדגוגית – הזרוע לעיצוב המדיניות הפדגוגית של משרד החינוך. לאור כניסתה לתפקיד מרכזי זה, משמעותית במיוחד תשובתה של פרופ’ מייזלס לשאלה “מהו חינוך?” – תשובה אותה ניסחה במאמר לספר “חינוך – מהות ורוח” אשר קטעים ממנה מובאים כאן
“מאמר זה עוסק ברוחניות ובמקומה המרכזי בהווייתו של האדם. רוחניות הוא מונח חמקמק, ולעתים יש נטייה לפסול אותו על הסף או להתייחס אליו כאל משהו שאי אפשר להגדירו ולכן אין מקום לדון בו במסגרות אקדמיות. בכל זאת ארצה לטעון, שתהליך חינוכי שרואה את האדם השלם ומחויב לפיתוחו, אמור לכלול טיפוח של מימד רוחני זה של הילד, שהוא מעבר למימוש העצמי, כפי שאנו בדרך כלל מגדירים אותו בהקשר של העולם הגשמי”.
“בעבורי, רוחניות היא הוויה שמלווה אותי בכל מעשי, חוויותיי וקיומי, והיא משהו קדוש, מסתורי, מפעים ואין-סופי מכדי להכילו במילים. עוול אני חשה שאני עושה למהות זו בבואי לתארה במילים שמיועדות להגיע לחשיבתם, לרוחם וללבם של אחרים, והמילים הן קרות-מה, מנוכרות קמעה, ובעיקר בהירות וחדות מכדי לבטא את העוצמה, הכוליות, האין-סופיות והרכות שבמימד זה. לכן, לא קלה הייתה לי הכתיבה, ואין ספק שבנקודות רבות התנסחתי בפשטנות-יתר. אני רוצה להכיר תודה על ההזדמנות ועם זאת גם להתנצל על קוצר יכולתי”.
מהי רוחניות?
“בספרות העוסקת בתחום הרוחניות הוצעו הגדרות שונות למימד זה. עם זאת, מרביתן כוללות שני יסודות מרכזיים שחוקרים שונים מנסחים באופנים מגוונים.
היסוד הראשון עוסק בטרנסצנדנטיות. רוחניות כוללת בראש ובראשונה תפיסה, חוויה וידיעה של הוויה נשגבת שהיא מעבר למציאות הנגלית והגשמית ושמאחדת ומלכדת את כל הקיים ומצויה בו. כלומר, הוויה זו נתפסת באופן דיאלקטי כמצויה הן מעבר לקיום הגשמי הן כחלק מהותי וליבתי של הקיום הגשמי והנפשי. בעקבות הגדרה זו, תהליך ההתפתחות הרוחנית כולל את התפתחות היכולת ליצור קשר עם ממד זה, לתפוס אותו, לחוות אותו וליישם תובנות העולות מהתנסות וחוויות אלו בחיי היום-יום”.
“היסוד השני שחוזר בהגדרות השונות של רוחניות מתייחס למשמעות. רוחניות כוללת התייחסות לשאלות מהותיות של קיומנו ובכלל זה: מהו אופי המציאות והקיום? מהי תכליתו ומהי משמעותו? דרך תשובות לשאלות אלו מבנה האדם את תובנותיו לגבי המציאות הנשגבת. לאור זאת, קשר וחיבור למימד הרוחני, הנשגב, משנה שינוי משמעותי, טרנספורמטיבי, את תפיסת העולם ותכליתו ובכלל זה גם את תפיסת האדם את מקומו ביקום ואת תכלית חייו. שינוי זה מוביל לחוויה עמוקה של משמעות ותכלית שיש לה השלכות רחבות על התנהלותו של האדם בחייו”.
כיצד יכולים אלו לבוא לידי ביטוי מעשי במערכת החינוך?
“ראשית, פתיחות למימד הרוחני וליישומו בחיי היום-יום היא בראש ובראשונה עניין של תודעה, State of Mind. אינני אומרת שאין פרקטיקות או פעולות מעשיות שאפשר לנקוט, אלא שיש משהו בהתכוונות האישית לממד זה, שמביא אותו להיות נוכח בעשייה היום-יומית של אותו אדם. ולכן, למורה או למחנך שהוא עצמו אינו פתוח למימד הרוחני בקיומו, יהיה קשה לקדם מימד כזה בקרב תלמידיו. מאידך, אם יש מורָה שהממד הרוחני נוכח נוכחות משמעותית בחייה – תהיה לכך השלכה ברורה על אופן עשייתה, על פעולותיה ועל נושאי שיחתה עם תלמידיה”.
כיצד נראית בכיתה עשייה חינוכית ששמה לה למטרה לפתח ולקדם את הממד הרוחני?
“בעבורי, מימד מרכזי בעשייה כזו הוא סיוע לתלמידים לפתח מיומנויות של הקשבה פנימית וחיצונית באופן לא שיפוטי, לעצמם, לאחרים ולטבע. מיומנויות כאלו הן הבסיס וכמעט דרך המלך לתובנות ולחוויות רוחניות, ומכאן גם להתפתחות רוחנית. ניתן לתרגל מיומנויות אלו לצורך רגיעה ומיקוד ללא כל תוכן מסוים או עם תכנים מסוימים. התכנים יכולים לכלול דברים שהם חלק מתוכנית הלימודים, כגון, שיר שנלמד בכיתה, מהלך היסטורי ומשמעויותיו, מבנה גיאומטרי או חוויה מוזיקלית. הם גם יכולים לכלול ערכים מסוימים שרוצים לטפח או שרוצים לחדד את הרגישות אליהם, כמו קבלה של השונות ואופני ביטויה, או היבטים אישיים, למשל, חוויית הצלחה או חוויית כאב. השימוש המכוון והחוזר במיומנויות שמאפשרות מצבי תודעה גבוהים, והתרחבות התודעה בעקבות זאת, פותחים צוהר לעולם רוחני רחב ולחוויות שחלקן מבטאות קשר עם הנשגב”.
“כאן מגיע גם מקומן של שיחות שעוסקות בשאלות הגדולות של הקיום האנושי. במסגרת הלימוד היום-יומי במסגרות החינוך, נדיר הוא הדיון בשאלות אלו שעיקרן: מאין באנו? לאן אנו הולכים? מה משמעות קיומנו? מהם הדברים החשובים לנו באמת? מהם הערכים שלפיהם נרצה לחיות, ומדוע, או לשם מה? מרוב העיסוק להספיק את תוכנית הלימודים, קצר הזמן מלעסוק בשאלות החשובות באמת. אינני מתכוונת לביטול ההוראה בנושאים הרגילים של תוכנית הלימודים, אלא לתכנון מכוון, להעלות שאלות אלו, העוסקות בטבע המציאות, בתכליתה ובמקומנו האישי בתוכה, במסגרת השיעורים השונים ולמוכנות להתמודד איתן גם באותם מקרים שהדיון נסב ומגיע אליהם, אף אם לא תוכנן כך מלכתחילה. בהקשר זה אין הכוונה להציע תשובות מסוימות החלטיות לשאלות אלו, אלא בעיקר להעלות את השאלות, לאפשר דיון בהן, להציע כמה התבוננויות או חלופות ולזמן ולאפשר הגות בהן וחשיבה עליהן”.
“עם הזמן יעלו וינבטו גם הצעות לעשייה תכליתית יותר, כגון תרומה לקהילת בית הספר, התנדבות לפעילות של אחרי הלימודים או רעיונות לאופני לימוד שונים בכיתה. היבט חשוב בקשיבות המורה והמחנכת הוא זיהוי של ניצנים אלו וטיפוחם, תוך כדי עידוד עשייה משותפת ואוטונומית ומתן תמיכה וסיוע”.
“אם כך, מה יש מעבר למימוש עצמי? אם במימוש עצמי אנו מניחים כישורים וכישרונות, משאלות ומאוויים, שהחינוך אמור לסייע להוציאם מן הכוח אל הפועל, הרי מעבר למימוש עצמי של הווייתנו הארצית הזאת יש גם מימוש של העצמי הרוחני שלנו. לתפיסתי, מימוש זה אינו עוד נדבך בחוויה האנושית אלא ממד השזור וקיים בכל מעשינו והווייתנו, שמחבר אותנו לכל הקיים ומאפשר לנו להיפתח לעולמות מדהימים. כל אדם, פעוט, מתבגר ומבוגר, ראוי שנאפשר לו זאת ונזמן זאת לו ולה”.
לאתר הספר “חינוך – מהות ורוח“, אותו ניתן לרכוש בחנות המקוונת של מכון מופ”ת
