מגזין לוטן לתרבות ואמנות, יולי 2012, אמן אחד בחודש

שהות של משי 
שנים רבות של הוראת אמנות ושהות ארוכה בטבע המדברי הובילו לגיבוש גישתו האמנותית של מייק דבורקיס. כעת מועלית סדרת עבודות חדשה של האמן, בה הוא מעצב שפה צורנית חדשה היונקת את השראתה, בין היתר, מאמנות ההדפס והתחריט

מאת: ורדה גנוסר, אוצרת

פעילותו האמנותית של מייק דבורקיס משתרעת על פני עשרות שנים, מאז שלהי שנות השבעים. לצד שנים רבות של הוראת אמנות, ובמהלך בתקופות ארוכות של שהות בטבע המדברי, חיפוש והתחברות בו,  גיבש דבורקיס עמדת התבוננות מעמיקה ורגישה אל מושא אמנותו.

בסדרת העבודות החדשה מעצב האמן שפה צורנית חדשה היונקת את השראתה בין השאר מעיסוקו רב השנים  באמנות ההדפס והתחריט. עיסוקו זה מנכיח בקובץ העבודות החדש את המצע – כמסר. נייר משי דק העובר טיפול ידני של קימוט/ריכוך, משמש כיסוי ומצע לסדרת צילומים חדשה של דמויות נשים.

דמויות נשיות אלה ממשיכות את עיסוקו רב השנים של דבורקיס בפנומן הנשי, בו  הוא מבחין  כנוכחות אימנטטית של ‘טבע’ . אם בשנות השמונים עסק האמן בכסוי העירום הנשי בחומרי צבע שונים, מסכות מחומרים טבעיים שיצר במו ידיו, אותיות שציטטו את הגרפולוגיה של חרותות הסלע המדבריות, הנה כאן מתעדנת הנגיעה באיקונה הנשית.  מן הצריבה המדברית, מוצנע כעת הדימוי הנשי תחת מעטה משי דק, המייצר תחושה של שקיפות, עמימות, פטה מורגנה, קיום ואי קיום, גלוי והסתר בעת ובעונה.

דבורקיס מטפל בנייר המשי משני צדדיו. שברי הנייר, בדומה לסדקי אדמת המדבר, מאזכרים את מקורות השראתו.  הטבע המדברי והאיכות הטקטילית של חומריו.  באמצעות טושים ועפרונות גרפיט מקבל נייר המשי טקסטורה של מעין עבודת פרסקו, בין סדקי הנייר כמו מבין סדקי טיח מבצבצת האיקונה של הדמות הנשית, כמו  מדונה ערטילאית בתנועת ריחוף.

הצופן הלירי והאסתטי שבעבודות המתמקם בריבוד של ניירות הרישום, בונה מתח פנימי, ריתמיות ואינטימיות. יש בסטרוקטורות העדינות בעלות הנפח השברירי דיאלוג בין צורה ותוכן, המשמשים כשפה ייחודית לאמן וברור מאליו שגם בעבודות אלה  “כל פרט חומרי ביצירה צופן מסר, תוכן ומחשבה, כוונה מודעת או בלתי מודעת, כל אחד מהמדיומים הוא הרחבה מסוימת של עצמנו” (ד”ר גדעון עפרת, ‘מחשבת החומר’ הוצ’ סתוית ע’ 3).

במובן מסוים מוצנעת בסדרה זו טכניקה של קולאז’, המתבטאת  בהדבקת נייר על ניירות צילום, והשימוש במיקס-מדיה. יחד עם זאת תופסת האקראיות בתהליך היצירתי הזה מקום משלה והאמן משכיל להביא אקראיות זו לידי גיבוש יצירתי.  בדומה לסיפורו של האמן ז’אן ארפ, המתאר כיצד קרע לגזרים עבודה שלא היה מרוצה ממנה, ולאחר שפיזר את הקרעים על הרצפה, בהתבוננו בהם, גילה שזו עבודת האמנות שחיפש. (‘מקוביזם למדונה’, ט. רינהרט, הוצ’ הקבה”מ ע’ 67)

האיקונה הנשית כ’מדונה של משי’, מייצרת את חווית היופי הנעלם, הטמיר, והלא ממשי.  הריחוק האסתטי שהאמן בונה מכוונן ביד מאומנת ומיומנת, קמטי הנייר וקמטי הפנים מתאחים והעין המתבוננת נטענת בזרימה של התנועה הפנימית, הנובעת מהעבודה הרגישה של הרישום הקווי משני צדי הנייר, כעורקים במשטח פיסולי.  פאול קלה שהתייחס במחברת הפדגוגית שלו להתבוננות ולניתוח מרכיביה החזותיים של יצירת האמנות הדגיש את הטווח הרחב של האפשרויות הקומוניקטיביות הטבועות בשימוש בקו, זהו לתפישתו, דבר חי ונושם, בעל יכולת לפרוץ בנחישות, להסס, לשנות, להתכווץ או לזרום.

“היפה , אינו רק מה שמענג את העין והאוזן, הסיפוק האסתטי הוא סוג של איזון בהשלמת חלקים למהות אחת המייצגת נוכחות רוטטת” (פרופ’ עדי צמח, מבוא לאסתטיקה 76).

הנגיעה בתדר הזה מהווה את הניסיון של דבורקיס להעלים את היופי במובן זה ולייצר אותו מחדש באלכימיה של היצירה. המניע הרגשי-יצירתי, קיים בתוך המעשה המודע והבלתי-מודע כאחד של המיחבר האמנותי. זו הנגיעה המניעה גם בנפשו של המתבונן את אותו תדר סמוי; הנפש מפעילה את הסוד ומביאה אותו לידי גלוי.  היפה אצל מייק דבורקיס הוא בבחינת תחום עצמאי, שיש בו מן הקדושה ועל כן הנגיעה בו מבקשת מרחב נשימה, שהות במשי של רגישות.

Call Now Buttonלשאלות חייג