חינוך ערכי לאהבת האדם
מארי קופטי, אשת חינוך ותיקה ביפו, היא מרצה ומדריכה פדגוגית במסלול הגיל הרך, מנחה קבוצות הורים בגידול ילדים ומגשרת משפחתית. על עבודתה והתנדבותה בתחומים החברתיים, החינוכיים והקהילתיים, ועל תרומתה לקידום מעמד האישה בחברה הערבית, היא קיבלה תעודת הוקרה משמונה ארגונים ביפו. קופטי מספרת כי “מסע מאתגר ומלמד של שלושים ותשע שנים בתחום החינוך בחברה הערבית במגוון תפקידים איפשר לי להיות במגע בלתי אמצעי עם ילדים ומבוגרים. הייתי מורה ומנהלת, נמניתי עם המייסדים של שני בתי ספר שניהלתי ביפו, שימשתי מנחת קבוצות הורים, מרצה ומדריכה פדגוגית להכשרת מחנכים לגיל הרך. כעובדת סוציאלית, הזדמן לי ללמוד לעומק את קשיי המשפחות בחברה הערבית היפואית במשך שמונה שנים של התערבויות משפחתיות ואישיות ושל ריכוז התחום הטיפולי הרב-מקצועי”. הנה תמצית תשובתה לשאלה “מהי ליבת חינוך?”, כפי שכתבה עליה באסופת המאמרים “חינוך – מהות ורוח“
“כשישבתי עם עצמי כדי לכתוב מהי בעבורי ליבת החינוך, עברו בראשי כל מיני חוויות וסיפורים אישיים, והתברר לי שכאשר ניסיתי לסקור בכנות את ניסיוני, מצאתי שליבת החינוך היא האהבה והאכפתיות של המחנך כלפי הילדים שהוא האחראי על חינוכם. מחנך טוב הוא מי שיודע לאהוב, להעריך ולהוקיר את החניך וגורם לו להעריך את עצמו ולהאמין בכוחותיו, כך שיהיה מסוגל ללמוד באופן עצמאי לאורך מסע חייו כדי להתפתח ולצמוח – ולתרום לאחרים. במילים אחרות, חינוך הוא מערכת ערכים ומטרות המניעה את החניכים למטרת-על, הנותנת משמעות לחיים ושייכות לחברה, כך שכל פרט ירגיש טוב עם עצמו ועם הסביבה שלו, יוכל להיטיב עם עצמו ועם הסובבים אותו, ויגיע למה שהוא חפץ בחייו, כלומר למימוש עצמי”.
“בתי הספר מציגים מערכת תובענית ביותר כלפי רוב התלמידים. לרוב הילדים לא מתאפשר לחוות חוויות של הצלחה. מעריכים אותם בצורת ציונים על ידע מצומצם שהמורה מעביר ולא באמת על הידע והלמידה שהילד רכש. כמורה, נטיתי לעודד את החלשים, ובעיקר לעזור לילדים שהסביבה שלהם אינה עוזרת להם. בעקבות העידוד ויצירת מצבי הצלחה התחזקה ההערכה העצמית אצל ילדים אלה ועזרה להם להוכיח את עצמם ולהצליח, לאחר שהסביבה קבעה מראש שהם ‘כישלון'”.
“הוראה צריכה לבוא מאהבה. אהבה משמעה עמידה לצדו של האדם האחר; אהבה משמעה קבלה, כדברי א”ס ניל בספרו על בית הספר סאמרהיל. מחנך שאוהב את הילדים ואוהב את המקצוע שלו יצליח להשרות על תלמידיו למידה מצמיחה. המחנך עצמו צריך להיות בעל הערכה עצמית גבוהה כדי שיוכל להעריך ולהוקיר את תלמידיו. הביטחון העצמי שלו יחזק את ביטחונם העצמי של חניכיו”.
“קארל רוג’רס, בספרו “חופש ללמוד”, אומר: “הגעתי לדעה שאחת החוויות המספקות ביותר שאני מכיר – וגם אחת החוויות התורמות ביותר לקידומו של הזולת, היא פשוט להעריך אותו הערכה מלאה ולהוקירו באותו אופן שמוקירים שקיעה של השמש […] אני מתנסה אפוא בהוקרה או באהבה, בנתינתן או בקבלתן – כגורם המסייע מאוד להתפתחות”.
“בעבודתי כמנחת קבוצות הורים גיליתי שאין הורים שאינם דואגים לטובת ילדיהם, אלא שלא כולם יודעים להעריך ולהוקיר את ילדיהם ולראות בהם את הדברים החיוביים. לרוב, זה נובע מפחד להיכשל בחינוך הילדים. אם שהשתתפה בהנחיה בקבוצה אמרה שמכיוון שהיא רוצה לראות בבנה כשיגדל אדם מצליח בחיים, היא מותחת ביקורת על כל דבר שהוא עושה, כי היא מצפה שיעשה אותו באופן יותר מושלם. מדבריה הבנתי שהפרפקציוניזם שלה גרם לילד לחשוב שהוא אינו טוב דיו והביא להכשלתו. בעזרת ההדרכה ובתמיכת הקבוצה הבינה האם שגישתה מביאה לתוצאות הפוכות ממה שהיא רוצה, והיא התחילה לעבוד על שינוי עצמי”.
“הורים בקבוצה סיפרו, שהפחד שמא ילדיהם יושפעו מהסביבה ביפו (הידרדרות לסמים או נשירה מבית ספר) גורם להם ללחוץ על ילדיהם יותר מדי. לדבריהם, הם התנהגו כלפיהם כמפקחים ולא כהורים אכפתיים. עם זאת, הם גלגלו את האשמה על דרישות בית הספר. אחרים סיפרו שהם קלקלו את יחסיהם עם ילדיהם כדי שילמדו. וכך, הדרך הכפייתית של המורים וההורים יצרה לרוב אנטגוניזם מצד הילדים כלפי הלמידה. ההורים לא ידעו כיצד להתמודד עם האלימות של ילדיהם בעוד הם עצמם הטילו על הילדים עונשים קשים בכוונה לחנך וציפו שבית הספר יפתור את בעיות האלימות. למעשה, היו האשמות הדדיות בין הורים ומורים”.
“חשוב לפתח את האינטליגנציה הרוחנית אצל הילדים ולא לדכא אותה. ילדים נולדים עם נטיות רוחניות, אבל לרוב, ככל שהם גדלים, כך הן נעלמות. עבדלהאדי (عبد الهادي) מונה כמה תכונות ילדות שאנו מאבדים ככל שאנו מתקדמים בגיל: אנרגיה והתלהבות בלתי מוגבלות; אהבה ללא תנאי; שמחת חיים; ספונטניות והתעניינות; הרפתקנות, סקרנות, פתיחות, אֵמון באדם, יושר, נדיבות; שאיפה אל הנשגב; היכולת לחוש פליאה ויראה. אם נלמד מהילדים להשתמש בתכונות אלו בראייתנו את החיים, תתחדד האינטליגנציה הרוחנית שלנו וניהנה יותר מחיינו. ממילא זה יאריך את חיינו ויוסיף להם תנועה, שמחה והצלחה”.
“כדי לפתח אצל הילדים את האינטליגנציה הרוחנית, צריך לתת לכל ילד יחס אישי ולאפשר לו לפתח הייחודיות שלו . על כן על המחנכים לקבל אחריות למה שהם מביאים לעולם של הילד. ילד זקוק להקשבה, לרגישות, לאמפתיה, לגמישות, לקבלה, לכבוד ולאהבה. סוג ההתקשרות בחיי הילד קובע במידה רבה את תכונותיו כמבוגר”.
“הערכים נטמעים דרך למידה. הילד בונה את השקפת עולמו דרך מה שהוא לומד מסביבתו. סביבתו המשפיעה ביותר עליו היא הוריו ומוריו. כדי לאפשר לילד מוטיבציה ללמידה עצמאית לאורך החיים, צמיחה והתפתחות בריאה, יש צורך בהעצמה הן של ההורים והן של המורים – הם למעשה שתי הזרועות האוחזות בילד ומחבקות אותו במסעו החינוכי. רק שותפות של ממש בין שתי זרועות אלה, באהבה ואכפתיות לילד יאפשרו זאת”.
לאתר הספר “חינוך – מהות ורוח“
