על החינוך האסתטי לפי עדנה ענבר
במאמרה לספר “חינוך – מהות ורוח” מתארת ד”ר עדנה ענבר, המלמדת במכללת לוינסקי לתואר שני בחינוך מוזיקלי ובעברה עבדה כמורה למוזיקה וריתמיקה, כמנצחת מקהלות ילדים, כמתכננת לימודים במשרד החינוך וכמרצה ומדריכה פדגוגית, את הקשר שהיא רואה בין מעשה החינוך וההוראה לבין מעשה האמנות והחוויה האסתטית-רוחנית.
“ההגדרה ה”קלאסית” רואה בחוויה האסתטית חוויה שאין לה מטרה מעבר לעצמה, שאין בה שאיפה להשיג דבר-מה (מטרה, חפץ, פעולה וכיו”ב) אלא שעיקר כוחה הוא בעצם שהייתנו בתוכה. בהתאם להגדרה זו, יש הרואים ביטוי לרוחניות בהוראה שהיא באמת ובתמים אסתטית. לדוגמה, הרשות לתכנון לימודים והערכה (SCAA) באנגליה קובעת כי רוחניות נוגעת לדבר שהוא בסיסי למצב האנושי, שאינו נקלט בהכרח דרך החושים הפיזיים או מובע באמצעות הלשון היומיומית. בתוכנית הלימודים האנגלית SMSC נכתב כי הצידוק לחינוך אסתטי בתוכנית הלימודים, שגישתה תועלתנית לרוב, הוא בכך שאם הילדים לא יחוו תחושות של התפעמות ופליאה מיופיו של העולם שהם חיים בו, או מכוחם של אמנים, מוזיקאים וסופרים לעצב את המרחב, את הצלילים ואת הלשון, הם יחיו בתוך מדבר רוחני ותרבותי”.
“תפיסת ההוראה כמעשה אמנות שואבת את השראתה מתחומי האמנות השונים. בלב החינוך האסתטי עומדת החוויה הרוחנית המתרחשת בשעה שאנו פוגשים את האמנויות, אם כיוצרים ואם כ”צרכנים”. אולם, הוראה אמנותית היא חובקת כול, ואיננה מוגבלת לתחומי האמנות בלבד, כדברי אייזנר (Eisner, E. W.): ‘…בני אדם זקוקים לגישה אל החוויה וההתנסות (experience) בריבוי הצורות של מערכות הייצוגים או הסמלים. הניסיונות להבינם והאומץ לשרטט אותם ולשחק איתם, מטפחים את הדמיון ומאפשרים לבני האדם להיות יותר יצירתיים בתגובותיהם למצבי חיים שונים. כאשר אנו קובעים את תכנית הלימודים, אנו גם קובעים את ההזדמנויות של הצעירים לחוות ולהתנסות בצורות השונות של ההכרה’.
‘האמנויות מספקות מידע ומעוררות לחשיבה, הן מאתגרות ויוצרות תחושת סיפוק. מקומן הוא לא רק בגלריות, באולמות הקונצרטים ובתיאטראות. הן נמצאות בכל מקום שבו בני האדם בוחרים לקיים מגע קשוב וער עם החיים עצמם. זהו אולי השיעור הגדול ביותר שהחינוך יכול ללמוד מהאמנויות – שהחיים עצמם יכולים להתנהל כמו יצירת אמנות.’
“תפיסת השיעור כמעשה אמנות מאפשרת למורה גמישות ויצירתיות ומעודדת פתרון קונפליקטים בדרכים לא שגרתיות, ברוח טובה ובהומור. תפיסה כזאת מאפשרת לתלמידים להתמודד עם מציאת איזונים למשל, בין “פראות” למשמעת, בין מצבי מתח להרפיה, בין הרצון האישי והקבוצתי, בין שגרה לחידוש ועוד.”
“בהקשר זה ראוי להזכיר את משנתו של כספי, שטבע את המושג “הִתבַּנות” (self re-making) כמושג מנחה בתהליך החינוכי. לשיטתו, האדם המִתבַּנֶה יוצר במהלך חייו איזונים בין נטיות קוטביות, כגון “העזה אחראית” (כלומר, יצירת איזון בין העזה חסרת מעצורים והתעלמות מסַכָּנות, לבין אחריות יתר, שעלולה לשתק את יכולת הפעולה). או למשל, אִלתור שיטתי (במקום אִלתור “פרוע” ללא תכנון או חשיבה מוקדמת, אִלתור המבוסס על ידע סדור ושיטתי), כלומר, האפשרות להתנהל בחיים כאותם אמני ג’אז שמאלתרים בחופשיות יצירתית על בסיס של “סטנדרד” קבוע. כך גם “דמיון מבוּקָר” , כתחליף רצוי ל”ריחוף בעננים” וחוסר קשר למציאות מצד אחד, ולביקורתיות-יתר, שמשתקת ומייבשת את כוחות היצירה, מן הצד השני.”
“גישה זו עולה בקנה אחד עם תפיסתי את ההוראה, ואת והחיים בכלל, כיצירה מוזיקלית ששוררת בה הרמוניה – מעברים מתמידים בין רגעי מתח והרפיה, הצבת בעיות ופתרונות יצירתיים, איזון בין דפוסי התנהלות קבועים ומשתנים, שילוב בין חוויות רגשיות ותובנות רציונליות.”
“כשאנו שוהים בתוך החוויה האסתטית-אמנותית, אנחנו עוברים במידה רבה ממישור ה”צריך” אל מישור ה”אפשר”. וכאמור, אין הדבר מוגבל להתנסות בתחומי האמנות. שלושת היסודות שמציע גרדנר – היפה, הטוב והנכון – מתלכדים לכדי חוויה כּוּלית גם בעוסקנו במוסר או במדע. היסוד האתי הוא גם אסתטי וגם אמת (ולו גם זמנית), בעת ובעונה אחת. הוא לא רק מוחלט ולא רק יחסי, הוא לא רק אוניברסלי, אלא גם פרטיקולרי. ממלכת ה”אפשר” היא זו שבה פועם הדמיון, המשחק והיצירה, היא זו שבה מתרחשת חווית “זרימה” ( (Csikszentmihalyiשבה הזמן עוצר מלכת, שבה מתרחשת תחושת הִתעלות רוחנית. החזרה אל מישור ה”צריך” הכרחית לא רק למען הקיום הפיזי שלנו, אלא גם למען הזינוק ממנו אל מרומי ה”אפשר”, וחוזר חלילה. “
לאתר הספר “חינוך – מהות ורוח“, אותו ניתן לרכוש בחנות המקוונת של מכון מופ”ת
