תערוכה קבוצתית

כמו פרפר לאש – עקבות של מציאות

תערוכה חדשה מציגה את עבודותיהם של ארבעה אמנים: איתמר בגליקטר, אריה ברקוביץ’, מנשה קדישמן וגדעון גכטמן, המתייחסות בפרספקטיבה רחבה לנושא הזיכרון והאובדן, למציאות ששובשה ופורקה ולהצעה מינורית ביותר לנחמה. למרות שמדובר בתערוכה קבוצתית, כל אחד מהאמנים מוצג כסוליסט בעל איכויות עצמאיות המעניק את פרשנותו האישית

עבודותיו של איתמר בגליקטר, עוסקות בנושא השריפה בכרמל, באפוקליפסה ובטראומה לאומית. בהיותו אמן המשתמש במגוון חומרים הטרוגניים ואשר עושה שימוש באפקט המטפורי של הדימוי, יוצר בגליקטר דימויים של פרפרים, כסמנים ליצורים יפהפיים שחייהם מגיעים לקיצם בעודם בשיא תפארתם. 44 הפרפרים שיצר מסמנים את 44 הנספים הצעירים והיפים שמצאו את מותם בשריפה. בקונסטלציה של חיתוך קווי המתאר של הפרפרים בתוך דפי ספרים (כמו אנציקלופדיה “מכלל” או “אביב”), הוא מנסח מעין השתקפות של מצב לאומי הטעון בתחושת אכזבה חדה.

בנוסף, יוצר בגליקטר דימויים של עצים שרופים, מתייחס לירוק שהפך לשחור ומאזכר את הברושים כמסמני גבולות בבתי-הקברות. הוא יוצר פסלים העשויים ממאות שכבות של נייר עיתון מודפס, אשר מצביעים על נוכחות ברורה של מרחבי תרבות ישראלית, שכבות של זיכרון, של טקסטים שנכתבו בעיתונים ושל אנשים שהיו ואינם עוד.

אריה ברקוביץ,  בדרכו האלגנטית, הטעונה בריסון מינימליסטי, יוצר עבודות רגשיות ומציג ציורים שיצר בשנות התשעים ופסלי עץ מהשנתיים האחרונות. העץ בו הוא משתמש לפסליו, מסמן תכנים של חומר שנזרק, הושלך לאשפה, סומן כאובייקט מת, כזה שאבד עליו הכלח. שאריות מתעשיית הרהיטים שסיימו את דרכם. על גבי הפסלים הוא מצייר בצבע מעין אזכורים מסומנים המדמים מראות נוף אורבאניים כמו עצים, בתים, ים ושמים, אותם הוא דולה מתוך זיכרונות הצפים במחשבותיו. בגלריה, הוא מציב עץ פיקטיבי, אשר עליו עשויים מפתקי נייר פשוט כסימבול או כאייקון, שנותר מהדבר האמיתי.

גם ציוריו עוסקים בחוויה של משהו שהיה ועבר זמנו. אריה מתמקד במרחב הפנימי של ה”בית” ומצייר בבואה של סימני חיים שעבר זמנם, עקבות שנחקקו על  מפות שולחן, טביעות של כוסות קפה, צלחות, כלי קיבול וכד’. הציורים יוצרים אשליה של ריחוף, סוריאליזם וטשטוש, כאילו עלו מן התת מודע.

מנשה קדישמן מציג בתערוכה ציור צבעוני וגדול ממדים, בו מיוצגים חלק מהדימויים המלווים את יצירותיו לאורך השנים: עצי ברוש, כבשים ודימויים סכמתיים של פני אדם. על הרצפה מונח נייר ועליו הכיתוב: “הגוף שלי לא נגמר איפה שרואים, הוא נגמר בקצה הכאבים”. על הנייר מונחות מגזרות ברזל חלוד, עם אותו דימוי של פני אדם זועקים, חסרי חיים, מאזכרים הקשרים למלחמה והיסטוריה, מסמלים את אימת הקורבן, אימת הכיליון והפגיעות. יצירתו המוערכת של  קדישמן, לעולם אינה חד משמעית או מפורשת עד תומה. היא בעלת משמעויות ועוצמות מיתיות, ניתנת לתרגום סובייקטיבי בתדרים שונים.

סרט הווידאו של האמן גדעון גכטמן ז”ל, נקשר לנושא מרכזי בו עסק במשך שנים; גכטמן ניהל מעין שיח פתוח, נועז ומתמשך שבנושאי המוות, הזיכרון, הכליה, הזיוף, הפיקטיביות, המציאות והמקור. בשנת 1975 פרסם מודעת אבל עצמית בעיתון “הארץ” וב”ג’רוזלם פוסט” וכן על לוח המודעות בראשון לציון.

בסרט הוידיאו המוצג בתערוכה נראה דימוי של פרפר, מצופה במודעות האבל, כשהוא נשרף ומתכלה אט אט. הסרט מוקרן בלופ מתמשך ויוצר מעין מחזור אנרגטי, מדיטטיבי, כשהכאב הוא הצל המלווה אותו. את העבודה יצר גדעון בשיתוף עם בנו יותם, שנפטר בשנת 1988 ממחלה קשה. גכטמן עצמו נפטר בנובמבר 2008.

אוצרת התערוכה: אורית לוטרינגר
פתיחה חגיגית 21.10.12 בשעה  19:30
נעילה: 29.11.12
מיקום: הגלריה העירונית כ”ס, רח’ גאולה 12 כ”ס 09-7649303
ימים א’ – ה’  9:00-12:00, 16:00-20:00