מוזיאון ישראל מציג

מניפה ונעל: הרקדנית הספרדייה של מירו
תנועות הידיים החושניות של רקדנית הפלמנקו, מחוותיה מלאות ההבעה ונקישות עקביה הקצביות היו לז’ואן מירו (1983-1893) מקור השראה, כאשר יצר יותר משלושים מתווים, רישומים, ציורים והדבּקים בנושא “רקדנית ספרדייה” בשנים 1921 עד 1981. תערוכה חדשה במוזיאון ישראל עוסקת בנושא ומציגה 2 מעבודותיו של מירו לצד עבודות של אמנים נוספים

יצירותיו השנונות, השובבות ולעתים גם תוקפניות של מירו הנוגעות לרקדניות הספרדיות שעוררו בו השראה רבה לאורך השנים, צוירו במגוון סגנונות, מראליזם וקוּבּיזם ועד סוּראליזם וציור מופשט. “הרקדניות” תרגמו את הדימוי העממי הדרמטי של הרקדנית הארוטית – על שמלתה התזזיתית והמדורגת, עגיליה המתנדנדים, המסרקות בשערה וה’מַנטִייָה’, הרדיד הארוך המשתלשל מראשה אל כתפיה – והציגו אותו בשפת צורות מודרניסטית, שהלמה את זהותו האמנותית והלאומית המורכבת של מירו.

שתי יצירות מאוסף מוזיאון ישראל: הרישום “בלי כותרת (רקדנית ספרדייה)” (1924) ו”ציור (רקדנית ספרדייה)” (1927) עומדות במרכז התערוכה וסביבן צירות נוספות, אשר ינקו מדימויים רווחים ביצירת האמן וכוננו יחד אוצר סמלים חזותיים שנעשו מזוהים עם הרקדנית הספרדייה.

משיכתו של מירו לנושאי הרקדניות הספרדיות, לוחמי השוורים, האיכרים והכפרים הקטלוניים היתה חלק ממעורבותו העמוקה במורשת התרבותית של מולדתו קטלוּניה. קטלוניה היא חבל אוטונומי בצפון-מזרח ספרד שבירתו ברצלונה וממשלו, שפתו, תרבותו ותולדותיו נבדלים מאלה של ספרד. בשנים 1930-1923 אסר הרודן הספרדי מיגל פרימו דה-ריוורה את השימוש בשפה הקטלונית והוציא אל מחוץ לחוק מוסדות קטלוניים לאומיים, בניסיון לכפות דגם תרבות אחד על ספרד כולה. מירו והאמנים ומבקרי האמנות בני חוגו, מצאו את עצמם לכודים בין הפטיש לסדן: בין התרבות הקטלונית השמרנית שהם דחו ובין מחויבותם למיזם הכולל של הלאומיות הקטלונית. כאמן, שחילק את זמנו בין פריז לברצלונה, בחר מירו להתמקד ב”רקדנית הספרדייה” כביטוי ל”קול הקטלוני” וכסמל של ה”ספרדיוּת” בצרפת ועשה זאת בשפה בינלאומית ואוונגרדית. על פריז באותה תקופה נאמר שהיא היתה נגועה ב”שפעת ספרדית” ועל כן שימשה קרקע פורייה לצמיחתן של יצירות אלה. 

מירו, שהיה מקושר עם דמויות מרכזיות בחיי התרבות של ברצלונה, ביקר לעתים קרובות בבתי-הקפה ובמועדוני הלילה שהתפרסמו בריקודי הפלמנקו ושהמוני בני-אדם גדשו אותם בראשית המאה ה-20. עם השנים הוא פגש רקדנים, זמרים ונגנים רבים, ובהם קרוב לוודאי הרקדניות המפורסמות “לה ארגנטינה”, “לה ארגנטיניטה” וכרמן אמאיה, ויצר קשרים הדוקים עם הכוראוגרף ותאורטיקן הריקוד ויסנטה אסקודרו. יצירות מוזיקליות מאת אנריקה גרנדוס ומנואל דה-פאיה, ששאבו את השראתם מן הפלמנקו האנדלוסי, העמיקו את התעניינותו בנושא. כמותם, חיפש גם הוא את השפה האישית שתמזג מסורות ספרדיות עם מודרניזם אוונגרדי. אפשר להבין את ריקוד הפלמנקו בכלל ואת דימויי הרקדנית הספרדייה שלו בפרט לאור דבריו של המשורר והמחזאי פדריקו גרסייה לורקה על ההשראה האמנותית, ה’דוּאֶנדֶה’. זו מתוארת כמצב של חירָגוֹן (טראנס) או כמצב רגשי-הבעתי-אותנטי מוגבר שכולל את המודעות למוות, את הזיקה לאדמה ואת ההכרה במגבלות התבונה, ומשלב בדרך הוליסטית את הארצי עם המיסטי.

אוצרת התערוכה עדינה קמיאן-קשדן.

Call Now Buttonלשאלות חייג