KOOS VAN DEN AKKER

מזה מספר ימים שדמותו של קוס ואן דן אקר לא משה מעיני. פרידות מעציבות אותי ואני ממשיכה לאהוב ולזכור אנשים שעברו בחיי. גם את ואן דן אקר, האדם הנדיר הזה, אינני יכולה לשכוח או לחשוב שהוא כבר לא ירכון על מכונת התפירה. ראיינתי אותו לפני מספר שנים לכתבה, המצורפת, שהופיעה במגזין סילואט. ואן דן אקר מת ב-4 לפברואר ממחלת סרטן המעי. (חבל שלא שמע על המחלקה לגילוי מוקדם ומניעת סרטן באיכילוב.) עצוב.

בשנות השבעים, עוד לפני שניו-יורק הייתה בירת אופנה והרבה לפני שמעצבי אירופה והמזרח הרחוק גילו את אמריקה נפתח בשדרת מדיסון בניו-יורק בוטיק של קוס ואן דן אקר. את הבוטיק גיליתי באקראי, באחת השוטטויות בשדרה היוקרתית, ומאז התמדתי לשוב אליו בכל ביקור שלי בניו-יורק. התייחסתי לביקור כמו למכלול החוויות שחוויתי; התרבותיות והאמנותיות בגלריות, במוזיאונים, בתערוכות ובתיאטרון. חלפו כמה שנים עד אשר פגשתי את רב אמן הקולאז’ים בסטודיו שלו בניו-יורק.

koos 2

הביקורים בבוטיק לא נבעו מתשוקה אובססיבית לקניות כי גם באותן השנים מחירי הבגדים של ואן דן אקר היו גבוהים מדי עבורי, אך כבר אז הפטיש שלי היו רקמות וקולאז’ים ואלו של ואן דן אקר היו יפים ויצירתיים במיוחד. בכל פעם גיליתי עבודה מופלאה אחרת שלו, בגד או אביזר שעוצבו במלאכת מחשבת קסומה.  יום אחד כאשר הגעתי כהרגלי לאותה הכתובת הבוטיק נעלם ואת הכתובת החדשה לא מצאתי. חלפו שנים ובאחד מביקורי בחנות הניו-יורקית “רוזבאד” בה נמכרים בגדים של מעצבים ישראליים אותם רוכשת פרן פן בארץ, שאלה אותי פרן אם שמעתי על ואן דן אקר. “ודאי, והוא מאוד חסר לי”, עניתי לפרן שהכירה את המעצב ונתנה לי את מס. הטלפון שלו. עוד באותו שבוע נפגשתי עם ואן דן אקר.  

הסטודיו של ואן דן אקר שוכן בפרבר של תעשיית האופנה במנהטן, בחדר רחב ידיים בו מוצבות מספר מכונות תפירה ושולחן גזירה. בחדר סמוך פגשתי את ואן דן אקר, דמות של איכר ממושקף וגדל מידות, לבוש סינר כחול יושב כפוך מול מכונת תפירה. גוזר ומחבר, במו ידיו, פיסת בד אחת לשנייה, מצליב אותן, רוקם ומוסיף נדבך אחד מעל משנהו. הסטודיו, המנוטרל מסטריליות המוכרת ב”מעבדות” האופנה המודרניות, עמוס עד תום בחפצים, בדים וקיר שלם עטור קולאז’ עצום של תמונות ואיורים- דפי השראה, חוויות וזיכרונות של ואן דן אקר בהם הוא יכול לצפות, להיזכר ולדמיין, אולי, את הבגד הבא. מעל שולחן עבודה רחב מידות ומתחתיו מונחות ערמות של גלילים ויריעות בדים שכביכול אין כל קשר ביניהן ואין אפילו צל של תקווה שמישהו יצליח לשדך ביניהן, רק רב אמן הקולאז’ים, ואן דן אקר, מסוגל לדמיין את התמונה השלמה הרבה לפני שהושלמה. בסטודיו העמוס בחפצים ובדים תלוי פורטרט הומוריסטי של ואן דן אקר אותו איירה גלנדה פרינט -ראש האקדמיה לאופנה בסאן פרנציסקו וצילום של גבר צעיר ונאה שניכר כי הוא ואן דן אקר בבחרותו.

נפעמת מההמולה הויזואלית השולטת בסטודיו אני מתיישבת מול ואן דן אקר כשהוא רכון אל מכונת התפירה. אני שואלת והוא עונה ומספר, בפתיחות מפתיעה, על חייו, עבודתו, מחשבותיו ואופן השתלבותו או התנתקותו מהזרם.

ואן דר אקר “מצייר” באמצעות בדים ותפרים יצירות וירטואוזיות מופלאות, קומפוזיציות דמיוניות בצבעוניות חריגה בעזרתן הוא יוצר אופנה שאין דומה לה – משלב מרתק של  בדים בדיסהרמוניה לא רגילה שהופכים ליצירות אמנות עכשוויות ועל זמניות.

“ואן דן אקר הוא קולאז’יסט ומעצב שהוגה ויוצר אפקטים ציוריים תלת ממדיים. יצירות שחשוב לראות אותן בשלמותן על מנת להבין את המורכבות של הקומפוזיציות והתנועות האצורות בהן”, אמר הרולד קודה, אוצר מדור האופנה במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו-יורק.     

ואן דן אקר מסתייג מהגדרות המייחסות  לעבודות שלו כאל יצירות אמנות, “מגיל 11 אני מואס בכל קשר לאמנות, אינני אמן, הוא מצהיר, אני אוהב את העבודה  שאני עושה ומייצר בגדים כאמצעי לביטוי אישי, אינני מייצר בגדים לנשים ספציפיות, לא משנה לי מי תלבש אותם וגם לא חשוב לי מה קורה איתם. אילו יכולתי הייתי עושה את אותו הדבר על קירות”. ואכן על זרועו בולט קעקוע  האומר   LET THE BEAUTY OF WHAT YOU LOVE BE WHAT YOU DO.

כיצד אתה משתלב בעולם האופנה החדש?

“אני מנותק. אבל מעיין במגזינים של WWD – וומנס וור דיילי, ורוכש כל מגזין אחר שעשוי לספק אינפורמציה רלוונטית. אני מודע להתרחשויות אך לא מבין אותן. יתכן שאדם בגילי, שמרגיש שהוא בסוף הדרך, לא מסוגל להתמודד עם המניפולציות של העולם החדש”. 

“לקריסטובל בלנסייגה, לדוגמה, היה כבוד רב לבגד אך מה שקורה היום בבית האופנה שנושא את שמו הוא  בדיחה. יתכן שאני “אולד פשון” ואינני מסוגל להבין, אך בהשוואה לעיצובים של קריסטובל אינני חושב שעיצוביו של ניקולא גסקייר נוחים. הפליא אותי לגלות שגסקייר רכש בחנות וינטאז’ בגדים שעיצבתי ויצר בהשראתם עיצובים לקולקצייה של בלנסייגה”. ואכן קולקציית קיץ 2002 של בלנסייגה הייתה רפליקה לעולמו של ואן דן אקר, לאמנות הקולאז’, הטלאים והרקמות של ואן דן אקר.  “הם היו אחרים, לא הרגשתי שהם שלי”.

kv 21

מה היא אופנה נכונה?

“בגדים שאנשים אוהבים ללבוש, שמשדרים  פשטות, נוחות ופרקטיות” 

אתה יכול לתת דוגמה למעצב שיש לו חשיבה כזו?

“קרולינה הררה, אוסקר דה לה רנטה ובמיוחד דונה קארן שלדעתי היא מעצבת מופלאה, יש לה חשיבה ממוקדת שמתייחסת באופן הגיוני לגוף. דונה לא זקוקה למקורות השראה, ומבינה את מהותו האמיתית של היופי שמצוי בדברים אמיתיים והגיוניים. אני מעריך מאוד את קארל לגרפלד, הוא פנומן, עצמת האנרגיות היצירתיות שלו אדירה, הוא מבין באופנה ויודע לעצב את הדברים הנכונים בזמן הנכון. יחד עם זאת הוא איש עסקים ממולח. אני מעריך את כתב ידו של ראלף רוצ’י האמריקאי, מעצב רציני שאיננו מוערך בהתאם לכישוריו.  אני, בהשוואה לרוצ’י, מרגיש כאיכר מחוספס”.

מה דעתך על עיתונות האופנה?

“אם אומר שהיא גרועה ואינטרסנטית יחשבו שאני מקנא ולמרות זאת אני חושב שהעיתונות מכורה לכסף –  “ALL IS ABOUT MONEY.

 כיצד לדעתך יסתכלו בעתיד על האופנה העכשווית?

“אני מאמין שבעוד כמה שנים האנדרלמוסיה שמאפיינת את האופנה כיום תהיה לזרא, אנשים יחפשו סגנון חדש”.

במה שונה העבודה שלך מעבודתם של המעצבים האחרים?

“אני עובד כמו תופרת, שיושבת מבוקר ועד ערב מול מכונת התפירה ומחברת חלק לחלק ולעוד חלק. יצירה כפייתית שנובעת מתוכי, אין לי שליטה עליה”.

“לא מזמן קיבלתי ספר יפהפה על תלבושות הולנדיות שמעולם לא ראיתי כמותן בילדותי. נולדתי במלחמת העולם השנייה למשפחה הולנדית בורגנית ושמרנית שלא הזינה את ההשכלה שלי בתרבות פולקלור, מספר ואן דן אקר בהקדמה לספר               KOOS COUTURE & COLLAGE. והנה אני מעצב את אותם הדברים, פסים מול פרחים, תחרות ועורות בשילובים יפהפיים, מורשת הטבועה ב-DNA  שלי  אך לא בתודעתי. מה שאני מעצב זו לא אופנה ולא אמנות אלא השראות שמוצאות ביטוי בקולאז’ים מודרניים עתירי פרטים”.

כיצד נמכרים עיצוביך?

“אני לא מצלם ולא מפרסם את הדגמים, מי שמכיר אותי ואוהב את העיצובים שלי מגיע אלי. עד לפני זמן קצר היו לי, במשך שש שנים רצופות, תכניות קבועות בערוץ הקניות QVC שנמכרו בו דגמי KOOS OF COURSE -“קוס כמובן”. תכנית משעשעת שבמהלכה נשים טלפנו, התייעצו ורכשו דגמים מהקו הייחודי, ART TO WEAR – קוטור להמונים. העתקים מדויקים שנוצרו בטכנולוגיות יפניות מתוחכמות שנמכרו בדולרים ספורים בניגוד לעבודות הייחודיות שלי שנמכרו בבוטיקים במחירים גבוהים.  אהבתי את התכנית המחנכת שפנתה  למיליוני אנשים ואפשרה למיעוטי יכולת לרכוש בגדי מעצבים  גם במידות לא סטנדרטיות. התכנית העניקה לי סיפוק רב, אהבתי את הקשר הישיר עם נשים שהאמינו לנו ויכלו לרכוש, באמצעות הטלוויזיה, דגמים במחירים מגוחכים של 15- 25 דולר לעומת ערכם האמיתי שהיה כ-600 דולר “.

kv 9

מה סדר היום שלך?

“אני ציפור בוקר, אוהב להשכים ולהתחיל את העבודה בשעה מוקדמת.  אני מרותק למכונת התפירה ולא זז ממנה שעות ארוכות.  אני אוהב את מה שאני עושה וחושב שזה לוקסוס פנומנאלי. אינני חושב שיש עוד מעצב שעובד בשיטה שלי ואין מי שמעצב בגדים כאלה. בנוסף אני אוהב לקרוא ולהתרועע עם חברים, יש לי קבוצה מצומצמת של חברים, בעיקר צעירים שאתם אני נוהג לבלות”.

כיצד אנשים מתייחסים אליך?

“יתכן שישנם אנשים שחושבים שאני אדם קשה מאחר ואני עובד בנישה מבודדת ומעולם לא הייתי שייך ל- 7th AVENUE – שדרת האופנה. מעולם לא היה לי שותף לעסקים ומעולם לא הייתי ביזנס מן. אני מאמין בכישורים הייחודיים שלי ומאמין שאם אני “נובח”, מתלונן ורגזן החיים עשו אותי כזה. נוח ונעים לי בעבודה שלי, אני אוהב את האפשרות לבטא את עצמי באמצעות הבגדים. עולם האופנה מעולם לא פינק אותי וגם אינני מרגיש שייך אליו. קשה לי להתמודד עם מה שקורה אך אינני חושב שאני לא צודק, העולם פשוט השתנה ואני לא מסוגל להשתבץ במערכת החדשה. למרות זאת אני חושב שהחיים מחייכים אלי ומאפשרים לי לעשות רק את מה שאני רוצה ואוהב”.

אתה חי לבד?

“אני גיי , 23 שנים חייתי עם ג’ון, בן זוג נפלא, היו לנו חיים מלאים, תרבותיים ומעניינים, הוא ארגן את החיים שלנו, הלכנו לעתים קרובות למופעי תרבות, לאופרה, לתיאטרון ולמוזיאונים. לצערי הוא נפטר לפני זמן מה ומאז אני מעדיף לחיות לבד”.

“האם שמעת על המעצב קריסטיאן פרנסיס רוט? שואל אותי ואן דן אקר, הוא היה בן חסות שלי, אני אחראי להצלחה שלו, היה לו מותג אישי אך היום הוא עובד בחברת אופנה בברודווי ונשוי למזכירה שלי”.

איך תגדיר את חוג הלקוחות שלך?

“נשים שרוצות להיות שונות מהמודל הסטנדרטי, נשים עם טעם  וסגנון אישי. הייתי מגדיר אותן כנשים אינטליגנטיות שלא נשמעות לתכתיבים ולא רוצות להיראות כמודעת פרסום”.

ואן דן אקר לא מתייהר ברשימה המכובדת שמכורה לעיצוביו ביניהם שחקנים וסלבריטאים גלן קלוז, ברוק שילדס, ברברה וולטרס, סטיב וונדרס, איזבלה רוסליני, לורן האטון והשחקן /קומיקאי ביל קוסבי שקיבל מתנה אפודה שעיצבתי ומאז האפודות האלה היו סמל לתכניות הבידור שלו.  

כיצד אתה משתלב באופנה העכשווית?

“אני מודע לצרכי האופנה אך אין לי כל עניין להיות עוד אחד מהזרם. העיצובים שלי משתנים בהתאם לצרכי התקופה, אך תמיד ישדרו את סגנוני האישי”.

ואן דן אקר לימד באקדמיה לאופנה של סאן פרנסיסקו וקיבל ממנה תואר דוקטור לשם כבוד. הוא נחשב  למורה מזן נדיר שונה מכל המורים האחרים, “כל החיים שלי תלויים על הקיר”, מספר ואן דן אקר, תוך שהוא מתייחס לתואר שהוענק לו  שמוסגר ותלוי על הקיר.  “מורים, על פי רוב, מחפשים חיים קלים ואני מחפש את הדבר הנכון. אני מעדיף שהסטודנטים ישקיעו ברעיון מקורי ובעשייה טובה ונכונה מאשר בפרזנטציה יפה”.

מה דעתך על כך שמותגי אופנה ותיקים ופופולאריים כמו H&M שוכרים את שירותיהם של מעצבים צעירים וחדשניים?

“הייתי שמח אם מי שהוא היה מאמץ אותי, אך אני מבוגר מדי ומעולם לא דאגתי ליחסי הציבור שלי. לעומת זאת לא הייתי רוצה לשבת במשרד ולצייר בעוד שמישהו אחר יבצע את הרעיונות שלי. הייתי שמח אילו היו מאמצים רעיונות שלי וייצרו אותם בכמויות גדולות. אני מאמין שלאחר מותי ילמדו להעריך את העשייה והסטייל שלי”.

ומהו סטייל לדעתך?

“סטייל הוא היכולת לחוש ולדעת מי אתה ומה אתה אוהב, אינך חייב להיות יפה או רזה. סטייל זה הניצוץ. זה משהו שנובע מהפנימיות. ובזה אני מאמין”. 

כיליד הולנד אתה מרגיש עצמך כאמריקאי?

“אני ניו-יורקי ואוהב את ניו-יורק יותר מכל מקום אחר בעולם, אני אוהב את העבודה ואת האנשים המסורים שעובדים אתי. אני אוהב את החופש והאנונימיות שהעיר הזו מאפשרת,  אך אני מודע לעובדה שהכל כאן GO WRONG , המדיה, האינטרנט והטלוויזיה, אישית קשה לי מאוד להתמודד עם זה”.

הבדידות והעתיד לא מפחידים אותך?

“המוות לא מפחיד אותי, חוסר האונים וחוסר היכולת להמשיך לעבוד ולעשות מפחיד אותי יותר. תמיד הייתי בריא וקשה לי לחשוב על עצמי חסר יד או רגל או כחולה ומכוער. מחלת אלצהיימר לא מדאיגה אותי מאחר וחולי אלצהיימר לא מודעים למצבם. הייתי רוצה למות ליד מכונת התפירה שלי”.

קוס ואן דן אקר נולד בהאג שבאמסטרדם בשנת 1939, בגיל 11 גילה נטיות יצירתיות שהתאמתו כאשר תפר לאחותו שמלה מסדין לבן, מעוטרת בפנינים מלאכותיות שפרם מענק של אמו. הוריו הופתעו אך תמכו בו. מבלי שיסיים את בחינות הבגרות התקבל בגיל 15 לבית הספר המלכותי לאמנויות ולאחר זמן קצר עבר ללמוד בחוג לאופנה. שרות צבאי ניתק אותו מלימודיו אך לא מתפירת בגדים, ואן דן אקר לקח אתו לבסיס את מכונת התפירה הניידת שלו והמשיך לתפור לחברים ולנשות מפקדיו.  כשסיים את השירות הצבאי  נסע לפריז ועבד בעיצוב חלונות הראווה של “גאלרי לאפאייט” ובמקביל החל ללמוד ב -L’ECOLE GUERRE LAVIGNE שהיה ממוקם באותו בנין בו היה גם הסטודיו של קריסטיאן דיור. תלמידים מצטיינים מבית הספר התקבלו לסטאז’ בסטודיו של דיור,  ואן דן אקר היה אחד מהם. העבודה בבית דיור קידמה את הידע וההבנה שלו בעשייה עילית ידנית אותה הוא מיישם עד היום. לאחר שלש שנים בבית דיור הוא שב להאג ועם חסכונותיו המוגבלים של אביו פתח בוטיק. אלא שהאג לא תאמה לציפיות של ואן דן אקר שלאחר מות אביו בשנת 1968 עבר לניו-יורק. הוא  הוקסם מהאנרגיות של העיר, ממגרדי השחקים, התיאטרון והסרטים ובמיוחד מדמותה של אודרי הפבורן בסרט “ארוחת בוקר בטיפני”, לדבריו. ואן דן אקר הבין מהר שניו-יורק תהיה ביתו החדש, הוא רכש ידידים והחל לתפור בגדים, אך הפריצה הגדולה החלה כאשר פתח בוטיק בשדרות מדיסון ומכר את עיצוביו לרשתות מובילות. בשנת 1983 קיבל אזרחות אמריקאית וזכה להכרה בחוגי החברה הגבוהה וכוכבי קולנוע. השידפון באופנת שנות התשעים והכמיהה לחדשנות ומינימליזם ערערו את מצבו הכלכלי של ואן דן אקר אך לא את חזונו.  ואן דן אקר נאלץ לסגור את הבוטיק אך המשיך לעצב בגדים לידידים וללקוחות נאמנים. בשנת 1999 חזר לשדרת מדיסון. “אני אדם מאוד בסיסי, אמר ואן דן אקר, אינני אמן אלא אומן שתופר בגדים יפים, בדומה לפועל שיושב מאחורי מכונת תפירה, זה המקום בו אני מרגיש נוח וזה הדבר שאני מיטיב ואוהב לעשות”.

 

חזרה לחדשות ועדכונים

אני רוצה להשאיר פרטים ושיצרו איתי קשר