להפרד זה נורא פשוט
מאת: נורית קידר
צילום באדיבות: where are the joneses
אומרים שלום, לפעמים אומרים ביי, לפעמים מנפנפים ביד.
אמא לפעמים מנשקת את אבא וזהו, כל אחד הולך.
אצלי הכל מסובך. אני לא יודעת להגיד שלום ולהתראות.
בבוקר אמא לוקחת אותי לגן. רק אני מגיעה לדלת וכבר נשפכות לי הדמעות “אמא אל תלכי”, “אמא אל תעזבי…”
“עומר מתוקה שלי” אומרת אמא, “עכשיו נפרד ואחר הצהריים אני אגיע מהעבודה ישר אליך”. אני מנענעת בראש ולא מסכימה. אני לא רוצה שאמא תלך לעבודה.
אני רוצה אותה בגן איתי.
אמא הציעה שנשב אל שולחן הציור ונצייר יחד. ניגבתי את הדמעות.
איילת התחילה לבכות. גם היא לא רצתה שאמא שלה תלך לעבודה. הסתכלתי על איילת וחשבתי איך לשמח את איילת. “איילת” אמרתי, “אולי תבואי לצייר ציור איתי ועם אמא שלי”? איילת ניגבה את הדמעות וכולנו ציירנו. אמא סיימה לצייר התכופפה וחיבקה אותי חזק חזק ואני שוב בכיתי.
“עומר, אני הולכת וחוזרת אחר הצהריים”. אמא סגרה את הדלת.
“אחרי ארוחת הערב”, אמא אמרה, “אני הולכת לפגישה”.הושטתי את ידי קדימה לחיבוק חזק ושוב בכיתי: “אמא אל תלכי לפגישה”. אמא הלכה, אני בכיתי ואבא ניגב לי את הדמעות.
בכיתי גם כשאמא הלכה להתעמלות. בכיתי כשסבתא הלכה. בכיתי כשמעיין בת הדודה שאני הכי אוהבת נסעה הביתה.
למה אני לא יכולה לומר ביי? להתחבק ולהפרד?
דיברתי עם הדובי שלי והוא לא ממש עזר לי. גם סומסום הכלבה החכמה לא הבינה.
אני חושבת שיש לי מחלת פרידות.
ביקשתי מאבא לדבר עם יואב הרופא שלי. יואב, שהוא גם הרופא וגם הדוד שלי, אמר לי שלא צריך סירופ וורוד: “עומר, כשאת מגיעה לגן תחשבי כמה כיף בגן. תחשבי עם מי תשחקי, איזה סיפור תמי תקריא היום, באיזה משחקים תשחקי וכמה מעניין יהיה בשיעור הדרמה. עד שתגמרי להנות מהגן אמא תגיע הביתה”.
הקשבתי. “יואב, אבל אני פוחדת שאמא או אבא לא יחזרו”.
יואב אמר בקול של רופא: “עומר, מאד יפה שאת דואגת לאמא ולאבא. אבל אמא ואבא רוצים שתהני בגן, שיהיו לך חברים ובערב כולם נפגשים”. הסכמתי עם יואב.
היום התחבקתי עם אמא, התנשקנו, נפנפתי ביד ונכנסתי לגן.
מעיין הלכה הביתה ואני בכיתי, סבתא נפרדה בחיבוק והדמעות זלגו לי.
אני עוד קצת חולה. בערב אני אדבר עם יואב הרופא שלי.
